כל הלילה שלפני לא הצלחתי להרדם מהתרגשות מיום המילואים הבודד וקצת פאניקה מתאריך התפוגה של הגשת המלגה. אבל בסוף נרדמתי לשתי שעות, וכשהתעוררתי, כבר היה היום שציפיתי לו כבר כמה חודשים על אש קטנה. אבל ההמתנה לאוטובוס, הנסיעה הידועה לשימצה מתקופת הסדיר וההליכה בתוך הבסיס הענק היו בלתי נסבלים, רציתי כבר להיות שם. לראות אותך.

אבל לא היית, הגעתי לפניך. אז החלטתי להנות מהיום הזה כמו שהייתי נהנית ממנו בסדיר- יום של חגיגה לפגוש מלא אנשים. ושנה ומשהו של עבודה מול לקוחות השתלטה עליי- הפסקתי עם הביישנות והשתקנות, ובמקומן הגיעה אסרטיביות עדינה. עד שתפסת אותי לא מוכנה בין טופס לחייל, וחייכתי איזה דקה כשראיתי אותך.

כשנרגע גל החיילים, שאלת אותי מה נשמע, מה עם הפסיכומטרי ומה שלום הבחור שלי. ידעתי שתשאל אותי עליו, למרות שבכל הפעמים הקודמות לא התעניינת בשלומו בכלל, ורק במילואים הקודמים הבנתי למה. והפעם שאלת. וגמגמתי משהו על זה שנפרדנו. וישר אמרת שהוא מטומטם שעזב אותי, והקצינה שליד ניסתה לנחם ואמרה, לא נורא, באוניברסיטה תכירי הרבה בחורים. 

רק כשהלכנו להכין סנדוויצים ולא היו אנשים קרובים, שאלת מי עזב את מי, ומתי. וידעתי מה חשבת לעצמך בראש כשעניתי, שאני עזבתי, אי שם בפורים. ולא הספקת להגיב, כי אנשים כבר נכנסו לתמונה.

וכשישבנו כולנו לארגן את הימים שכל אחד יתן בקו, ושתמיד יהיו שניים, כמו שביקש השליש, כבר ידעתי מה יהיה. שתי הקצינות סגרו יחד על השבת השלישית, הליצן והרב על הראשונה וקצת אחריה, ולנו נותרה שבת משותפת ביחד. ראיתי איך בנית את הלו"ז הזה, במיוחד כדי שנסגור יחד. ולפני שהתפזרנו אמרת לי שאני לא צריכה לדאוג לגבי הנסיעה ההארוכה עד לקו, שאתה תאסוף אותי.

וזה רק גרם לי לדאוג ממש. 

כי לא ידעתי אם אחזיק מעמד בניסיון הנורא הזה, של להיות קרובה אליך בלי אנשים מסביב. 

למרות שאני יודעת שאסור לי. אסור לי. אסור לי. אסור לי. אסור לי. אסור לי. אסור לי.

-

והיום נפגשתי עם לילי לשיחה, על גברים ומילים ולמה את מתכוונת שאת אומרת לא, ולמה המשיכה הזו למה שאסור, ואיפה לעזאזל מכירים בחורים טובים ואיכותיים. 

והיא אמרה לי, שאם לא אגבש החלטה ואבין מה אני רוצה מעצמי עכשיו, בנסיעה יהיה לי הרבה יותר קשה.

בדרך הביתה הייתי כל כך מתוסכלת, רציתי לבכות.

-

והיום בדרך לעבודה עם חברה לעבודה, נתקלנו בבוס והוא אסף אותנו למכונית. בזמן שהיא מפלרטטת עם הבחור הדתי התורן, שאלתי אותו אם הוא מכיר בחורים איכותיים, אבל לא מבוגרים. הוא הרהר דקותיים ואמר שהוא מכיר. הוסיף ואמר שאם היה צעיר ורווק, היה חוטף אותי מיד. אמרתי לו, שזה מה שכולם אומרים. שהמבוגרים מתחילים איתי, וצעירים לא, והם גם לא מעניינים. אמר לי בתגובה שהצעירים עוד ילדותיים ולא מבינים עניין. אבל שאין לי מה לדאוג, שבסופו של דבר אני אמצא מישהו איכותי שמתאים לי, ושלא אתפשר בינתיים רק בגלל שאני לבד. אמרתי, לא אכפת לי מהלבד, אני מתוסכלת, איפה הבחורים האיכותיים. והוא מעודד, אין לך מה לדאוג, אל תדאגי.

ואני חושבת שהשיחה הזו עזרה לי לגבש החלטה ולהבין מה אני רוצה.

אני רוצה בחור טוב, כמו הבחור המקסים שהיה לי עד לפני חודשיים, וקצת יותר. שיבין אותי קצת יותר, שיהיו לנו שיחות יותר עמוקות ובתדירות קצת יותר גבוהה, שנהיה יותר באותו ראש, שהוא יבין אותי גם בלי שאסיים את המשפט, ואולי אפילו גם בלי מילה. קצת כמו שהמילואימניק המקסים הזה מבין אותי, אבל בלי מחיר אישי כל כך כבד.