הרגע הכי קשה שהיה לי במילואים האחרונים היה הרגע שבו עצרת מתחת לבניין שלי. 

כי ידעתי שמהרגע הזה מצפה לי כלום תהומי.

שההגדרה הרחבה שלו כוללת מחסור חמור באנשים מעניינים, מחסור בשיחות, מחסור באירועים מעניינים, שיגרה ושעמום. 

אז עשיתי מה שאני תמיד עושה אחרי אירועים מכוננים שאחריהם תקופת כלום מתמשכת, שיחזרתי אותם בראש שוב ושוב ושוב, והעובדה שהיו לי המכתבים שכתבתי כל לילה ללילי ותמונות מהשטח תרמה מאוד.  

- - -

איך, איך חוזרים לשיגרה אחרי ארבעה ימים אינטנסיביים של היכרות ושיחות עם אנשים, טיולים וחוויות?

אמרת שפשוט קמים בבוקר, והולכים לעבוד. וזה באמת מה שקרה לי. הדרך לעבודה נראתה לי ממש מוזרה בהתחלה, אבל התרגלתי שוב לשגרת העבודה. ופתאום התקשרת. לא האמנתי שתתקשר. שאלת איך החזרה לשיגרה, וסיפרתי לך שהיא לא כל כך נוראה כמו שחשבתי. ואתה מצידך סיפרת, שנורא מוזר לך פתאום שאני לא לידך, שהתרגלת לנוכחות הקרובה שלי, ואני חסרה לך. 

אז שתדע, שגם אתה חסר לי. שהשיחות שלנו כל לילה לפני השינה בקראוון שלישות מאולתר חסר. כמו באותו ערב שפטפטנו על מלא דברים, והראית לי תמונות של הילדים ואישתך. והשיחה נמשכה ונמשכה לגבולות חצות. שאלת אותי אם אני עייפה כל כמה זמן, ואני השבתי שלא, למרות שכן, אמרתי, תישאר עוד קצת. עוד קצת. תן לי עוד קצת מהנוכחות שלך, היא עושה לי טוב.

כמו באותו יום שעבדנו על הדו"ח שלישות המעיק, אחרי שסיימנו לאסוף את כל הנתונים על כל חייל וחייל בכל מוצב. אני ארגנתי את הכל במחשב ואתה שוכב על המיטה המאולתרת. אמרתי לך שאתה מוזמן להרדם, ושאעיר אותך אחרי שהכל יסתיים. ואתה אמרת, אני לא ישן, טוב לי להסתכל עליך כשאת עובדת. ולי טוב שאתה כאן קרוב. אתה לא צריך לומר כלום, רק תהיה נוכח.

ואם השיחה עד חצות איתך לא הספיקה לי, אז בדרך חזרה מהשירותים לקראוון פגשתי מילואימניק מקסים נוסף, שהבטיח לפצות אותי על תורנות מטבח קשה במיוחד של אחרי קידוש שישי, וישבנו על כוס תה. וכל מה שלא יכולתי לספר לך ולדבר איתך עליו, עלה בשיחה איתו.

הוא שאל אותי על הפרידה מהבחור המקסים שלי, למה, ומה הביא אותי לשם. ובניגוד אליך, הוא גם הבין מה שניסיתי להסביר. הרגשתי שהשאלות שלו וההתעניינות באים ממקום של אכפתיות ודאגה כלפי, והיה לי די פשוט להפתח כלפיו. שזה משהו שלא קורה לי בקלות, בטח לא במפגשים ראשונים. היה לי קשה לדבר על הפרידה, אבל הוא היה נורא אמפתי ועדין, וניסה לעזור לי להתמודד עם זה מהניסיון שלו, שזה עזר לי להפתח אפילו יותר ולשתף. וכשהוא שאל איך אני מסתדרת עם המחסור בבן זוג ודיבר על סיפוק עצמי, לא הרגשתי מובכת בכלל, וסיפרתי לו על המחסור בפרטיות שקיים בבית שלי. 

נדהמתי קצת מעצמי. כי קבעתי לעצמי לא להכנס לסיטואציות כאלו ולשמור על גבולות נורא ברורים כל זמן שאני במילואים ובמעגל גברי כזה. ושמרתי על זה במפגשים איתך. אבל איתו זה היה שונה. הרגשתי בנוח ולא מובכת בכלל, אז המשכתי בשיחה הזו. 

בסוף הוא אמר לי שהוא נורא שמח לדבר איתי, שהוא נפתח. ואני הייתי בהלם אחד גדול מכל הדברים שנאמרו בשיחה, אם בגלל שלא יצא לי לדבר על זה עם אף אחד ברמה כזו, אם בגלל החשיפה, אם בגלל שזה הרגיש נורא נוח וטבעי לדבר על זה איתו.

- - -

לילה למחרת, כשכל המוצב חגג עם בשר על האש, אני נשכבתי על המיטה במשרד באפיסת כוחות. כשבאת לראות מה קורה איתי, התעוררתי וראיתי אותך מולי וחייכתי כמו טיפשה. תדע לך, נורא כיף להתעורר ככה. כשהלכת נעלתי את הדלת, החלפתי לפיג'מה ונכנסתי עמוק לתוך השק שינה שהשאלת לי.

השלתי מעליי בגדים תחתונים והרמתי את החולצה. חשבתי על ההילולה שמתרחשת שם בחוץ, על איך אף אחד לא מדמיין אפילו מה אני עושה כרגע, חוץ אולי ממילואימניק אחד. המגע בגוף הלך והתגבר יחד עם זרם המחשבות, עד לטרנס רעידות ולאחריו שקט פנימי. שקט שהופר בזיכרון בלתי נמנע שהבחור שלי תמיד היה מחבק אותי ברגע שאחרי, כשהיה נהיה לי קר בכל הגוף.