מילואים ארוכים בפתח, ואני מתייצבת ליום קליטה של הגדוד. בדרך לשם אני עוד מדברת עם אחת הבנות שאני מלווה בעבודה החדשה. מכריחים אותה ללכת לכנס גדול עם אנשים זרים והחרדה החברתית שלה משתקת אותה. אני מנסה לשכנע אותה בעדינות ללכת אך כשהיא לא משתכנעת אני מרגיעה אותה ואומרת לה שלא בכוח, שזה יבוא בזמן שלה.

צוות השלישות הסדיר משתלט על הקליטה ההמונית ואני נדחקת לשוליים, עד שהפרטנר שלי לשלישות מילואים מוצא אותי, ויחד אנחנו צוללים לטבלאות אקסל אינסופיות וטלפונים. בין לבין פוגשת פנים מוכרות ומחייכת. בין לבין יוצאת לשמש ולספסל מצטרף בחור צעיר שמתאמן על מנגינות פלמנקו. המנגינות שהוא מפיק נעימות ומרגיעות, הן סוחפות אותי איתן וגורמות לי להקשיב לכל צליל וצליל. הוא עוצר לשאול אותי ואת הסדירה למעשינו. הסדירה בורחת מהעבודה, אני נהנית מהחופש מהעבודה. הוא ממשיך בשיר לטיני, מנגן והפעם גם שר. הקול שלו והמנגינה מושכות אותי עמוק ואני עוצמת עיניים, מרכזת בהם את כל תשומת הלב, מתענגת על כל רגע. אני כל כך נהנית שיוצאים ממני חיוכים וסומק לא רצוניים. קורה פה משהו לא רגיל, אני מרגישה, אבל שיחת טלפון מהפרטנר מפוגגת את הקסם ואני צוללת שוב לאקסל ולטלפונים.

- 

המילואימניק המקסים שלי מצטרף אלינו בצהריים, כשאני כבר עייפה מחוסר תזוזה ועם כאב ראש מתפתח. אנחנו עושים סיבוב קצר ומפטפטים. הוא כרגיל בענייני כספים והזדמנויות לעשות עוד כסף, ואני מספרת לו שהפסקתי עם המירוץ. שהסטנדרטים רק עולים ועולים, שצריך כל הזמן להתקדם לתפקידים עם עוד כסף כדי לממן את רמת החיים הזו, על חשבון החיים עצמם. אני מספרת לו שבעבודה החדשה אני לא מרוויחה הרבה כסף, אבל יש לי סיפוק ויש לי זמן פנוי אחה"צ ובסופי שבוע לעשות מה שאני אוהבת. שאני לא צריכה הרבה כדי להנות. מספיקה לי זריחה מהמרפסת, פריחה של הבזיליקום, חבר קרוב, ספר טוב וטיולים. 

- 

אנשים מנסים להבין את המעבר מההנדסה לעבודה הטיפולית החדשה. ככל שהזמן עובר אני מרגישה יותר ויותר במקום שלי, ונופלים לי אסימונים מה לא עבד בשבילי בעבודה הקודמת ולמה פה אני פורחת.

נתחיל מזה שלחץ, מולטיטאסקינג ואינטנסיביות הן מילים שלא מיצגות אותי, הן הפוכות ממני. אני צריכה את הזמן להתבונן ולהקשיב בתשומת לב לאדם, למנגינה או לנוף שמולי. אני מתעקשת להקשיב לפודקאסטים ולדבר עם חברים טובים בטלפון בלי לעשות שום דבר אחר במקביל, זה עוזר לי להיות נוכחת כאן ועכשיו ולקחת מהם כל מה שאפשר ולתת את כולי באותו הרגע. אמנם אני לא מתרגלת מיינדפולנס בקביעות, אבל נראה שזה מחלחל ליומיום שלי ועושה לי טוב.

נמשיך בזה שאני כבר לא מנסה לשפר את הדברים החלשים שלי (לחץ, אסרטיביות) אלא מחזקת את הדברים החזקים שלי (הקשבה, התבוננת, סקרנות ואהבת למידה). אני מרגישה כאילו אני משייפת ומשפרת את התכונות החזקות שלי עד לדרגת אומנות וזו תחושה מדהימה. 

סביבת העבודה שלי היא חלק בלתי נפרד: אני מסתובבת ויוצאת עם המשתקמים החוצה, סופגת שמש, מזיזה את הגוף במקום להרדם מול המסך או בישיבות. הצוות שמקיף אותי הוא מדהים, מלווה אותי מבחינה מקצועית כשאני צריכה אבל נותן לי את החופש והיצירתיות לעשות עם המשתקמים פעילויות מחוץ לקופסא. הצוות קטן ואני מחוברת לכל אחד מהם ברמה האישית, כיף לי איתם.

יש לי מוטיבציה פנימית להיות במקום שאני נמצאת בו, ללוות את האנשים שלי בתהליך השגת המטרות שלהם, לשאול את עצמי ואותם איך עוד אפשר לקדם אותם? ללמוד עוד ולקבל כלים שיעזרו לי לעזור להם. וזה מקרין גם לחיים האישיים שלי ולחברים הקרובים שלי.

טוב לי