ביקור אצל האבהי. 

הוא מקבל אותי בחיבוק ואנחנו יורדים לחדר מורים להכין תה. אנחנו חוזרים ומתיישבים בכיתת מחשבים כשברקע התלמידים שלו עובדים על הפרוייקטים שלהם. הוא שואל לשלומי ומה עבר עליי בתקופה הארוכה שלא התראינו.

אני מספרת לו על העבודה השיקומית החדשה והאתגרים השונים שכל אדם שאני מלווה מביא איתו. הוא שואל אם זה הייעוד שלי, ואני לא יודעת מה לומר, כנראה שכן, מספרת על התנדבות בעבר עם אנשים שמתמודדים עם בעיות נפש. הוא אומר לי שהעבודה שלי מאוד משמעותית וחשובה, ואני מסכימה איתו. הוא מספר לי שנבחר למורה מצטיין בתחום לימוד שלו. הוא לא מפרסם או מספר על זה לאנשים, אבל בוחר לשתף אותי. אני מחייכת אליו ומברכת אותו, אומרת לו שזה לגמרי מגיע לו. הוא אומר שזה רק מהמלצות של אנשים אחרים ואני יודעת שזה נכון. זוכרת את הפעמים הקודמות שסירב להשתתף בטקס דומה כשביקשו ממנו לספר על עצמו. 

הוא מספר לי על ההליכות הארוכות שהוא עושה דרך יפו, הוא עובר דרך הקשתות בהן אני והבחור שלי עמדנו תחת החופה, ונזכר באותו יום מאושר. הוא שמח ומאושר בשבילנו. המילים שלו ממלאות אותי בשמחה, הידיעה שהוא נזכר בנו בכל פעם שהוא עובר שם וחושב עלינו. הוא מספר לי על הבת שהשתחררה מהצבא ונסעה לוויאטנם ללמד אנגלית. המקומיים חשבו שהיא אחת מהם, בגלל העיניים המלוכסנות. הוא מסתכל עליי ואומר, גם לך יש עיניים קצת מלוכסנות. נכון, אני אומרת ומחייכת, גם לי. בגלל זה הוא אמר לי בזמנו שאחנו מזכירות לו אחת את השניה?

- -

אני אומרת לו, אתה יודע, כבר יותר מעשור שאנחנו בקשר ואתה מלווה אותי בחיים, אני רוצה לומר לך תודה. כתבתי לך מכתב והייתי רוצה להקריא אותו. הפתעתי אותו קצת. אני מוציאה את המכתב מהמחברת והידיים שלי רועדות מרוב התרגשות. אני מתחילה להקריא וגם הקול קצת רועד לי. תיכננתי להסתכל לו בעיניים תוך כדי קריאה, אבל הוא מביט רחוק ומתרכז במילים.

"אבהי יקר,

אחרי עשור של היכרות שבו היית לי למורה ואבא, אני רוצה לומר לך תודה מהלב. ככל שאני מרחקת משנות העשרה, כך אני מבינה כמה משמעותית הנוכחות שלך בחיי.

בכל שנות התיכון הרגשתי שאני יכולה לפנות אלייך תמיד בכל נושא, גם אם בפועל לא עשיתי זאת. הנוכחות שלך נתנה לי המון ביטחון ורוגע שהיו חסרים לי בתקופה של כאוס בבית. הרגשתי את האהבה, הדאגה והאבהות שלך כלפי וכל אלו מילאו אותי מבפנים. בנוסף, האמונה שלכם בי והאתגרים שנתתם לי, אתה והמורה לכימיה העצימו אותי והרגשתי שאין משהו שארצה שלא אוכל להשיג.

בהמשך, כשהתגייסתי לצבא וסבלתי מתקופת הסתגלות ממושכת, הנוכחות שלך ותחושות הביטחון והשלווה שליוו אותה היו חסרות לי. בתקופות קשות הייתי חושבת עלייך והביטחון היה ממלא אותי מבפנים. הנוכחות הפיזית שלך הפכה לעוגן פנימי שליווה אותי הלאה בחיים.

מאז אתה מלווה אותי בשלבים שונים בחיי, זוגיות ראשונה, תואר וחתונה. תמיד כשאני באה אתה מקבל אותי בחיבוק ענק וחיוך שממלאים אותי באנרגיה ואהבה. אתה מקשיב לי באופן פתוח ולא שיפוטי, אני מרגישה חופשיה לשתף ולהתייעץ איתך בדברים שמטרידים אותי. חלק מהם בנושאים שמביך או פשוט בלתי אפשרי לדבר עליהם עם ההורים שלי. תודה על הפתיחות, ההקשבה והקבלה.

כשכתבתי לבחור שלי את המכתב לחופה ראיתי פתאום את הדמיון ביניכם, את האיזון העדין שבין גבריות חזקה שממלאת בביטחון לרגישות והאהבה שמלטפות את הנפש. תודה על מודל לגבריות.

צירפתי מספר קטעים שכתבתי בתקופות אלו. בטוחה שהם יצליחו להעביר טוב יותר את המשמעות שלך בחיי ואת כל הטוב שהענקת לי.

אוהבת ומעריכה עד אין קץ,

שלך, רונה"

בסוף המכתב הוא מחבק אותי ואנחנו ממשיכים לאחוז ידיים, שנינו מתרגשים כל כך. הוא אומר לי שהוא גם מתמלא באנרגיה מהמפגשים שלנו, שבכל פעם שאני מתקשרת זה עושה לו טוב. הוא אומר שהוא רוצה שיהיה לי טוב ושאהיה מאושרת, והאושר שלי זה גם האושר שלו. הוא אומר שימשיך ללוות אותי, ויבוא לבקר כשיהיו ילדים. אני אומרת לו שגם אני פה בשבילו. בסוף אני נותנת לו אסופת הקטעים שכתבתי בשנות התיכון והצבא עליו, ומבקשת ממנו, אל תבהל ממה שתקרא שם, בסדר? התלבטתי אם לצרף את הקטעים, ובסוף החלטתי שכן. והוא עונה, אני לא אבהל.

אנחנו מתנתקים ומתחבקים שוב ושוב, והוא מלווה אותי לשער.

אנחנו נפרדים ואני הולכת להתנדנד בפארק הקרוב ולתת להתרגשות לשחק לי בגוף.

- -

בערב הוא שולח לי הודעה שמציפה אותי שוב בהתרגשות

"רונה יקרה, היה לי כיף לראות ולשוחח איתך אבל בעיקר מרגש מאוד (כמו שבוודאי שמת לב). מאחר שמזמן לא נפגשנו הרגשתי שבתי הלכה לטיול ארוך וחזרה בריאה בגופה ובנפשה בוגרת יותר ויודעת מה היא רוצה מעצמה לאחר המסע הארוך. הרגשתי שטוב לך ואת מאושרת בחלקך וזה גרם לי אושר והתרגשות. כמובן קראתי את מה שכתבת לי ותודה על שאת חשה כלפי דמות אב נוסף, כי גם מצידי אני מרגיש שאת אחת מילדי ומכאן החום והדאגה מצידי באופן הטיבעי והפשוט ביותר. וכאב אני אוהב ורוצה בהצלחתך ובאושרך. המון הצלחה ואושר לך ולבחור שלך והמשך זוגיות אוהבת ותומכת. אני אמשיך להיות לצידך ולסייע. תודה, אבהי"

רצף האירועים האחרונים והחלומות הביאו אותי להתקשר לאבהי ולפגוש אותו. 

מהצד השני של הטלפון הוא נורא שמח, ואני גם, לשמוע אותו ואת השמחה בקול שלו. התגעגעתי נורא.

הוא סיפר לי באילו ימים הוא נמצא בבי"ס, כדי שהפעם, לא אפספס אותו.

אז היום הלכתי אליו.

ודמיינתי איך אכנס לכיתה וכשנראה אחד את השניה לא נפסיק לחייך, והוא ישאיר לתלמידים שלו כמה תרגילים לטובת כוס תה עם זעתר בחדר מורים שקט. בפועל, נכנסתי ישר לחדר המורים לראות אולי הוא שם, אבל לא. במקומו פגשתי את המורה לכימיה, ובאמת היה טוב לראות אותה, כי רציתי לספר לה שאני רוצה הולכת ללמוד ביוכימיה, ושהיא בטח נורא תשמח לשמוע. פתאום הוא נכנס לחדר מורים, מרים בשתי ידיים תלמידה שהתעלפה, ומניח אותה על הספה, ובודק שהכל איתה בסדר. ובכלל לא ראה אותי.

אבל כשהוא הבחין בי, הוא מיד בא ונתן לי חיבוק כזה, חיבוק ענק, חיבוק שהייתי צריכה הרבה זמן. וישר הכין לנו תה ואמר שנשב לדבר, ודי קטע את רצף השיחה עם המורה לכימיה, מה שהיה לא נעים, אבל האמת שבאתי רק אליו, לבקר אותו. אז ישבנו בצד כשברקע המולה של מורים ואנשי מד"א. כמיטב המסורת בשיחות איתו, עידכנתי אותו מה הולך איתי, על הפסיכומטרי, על הביוכימיה, על הפוטושופ. סוגשל "אירועי הפרקים הקודמים". לתמצת את החודשים האחרונים למילות מפתח. רציתי לספר לו על התקרית מהמילואים, על הבעיות עם הבחור שלי, על האכזבה מאנשים. ומצד שני לא רציתי לסטות מהגבולות הבטוחים של השיחה. פחד שאם אסטה, ואדבר על הנושאים האלו, גם הקשר יסטה. למרות שאני לא מאמינה שזה יקרה. אבל רצף האירועים האחרונים לא נותן לי לומר מילה מעבר לגבול.

בשלב כלשהו נגמר לי מה לספר, ולא ידעתי מה עוד אפשר לומר ואם מותר לי לומר אותו. ופשוט הסתכלנו בעיניים כמה שניות בלי לומר מילה, מה שהיה מביך, וצחקנו ממבוכה. אבל במבט הקצר הזה, ראיתי הרבה אהבה בעיניים. 

כשכבר עבר הזמן עלינו לכיתה לבדוק מה עם התלמידים שלו. בדלת של חדר המורים, היועצת שואלת לשלומי ואומרת שהשתנתי. והאהבי אמר שמה פתאום, לא השתנתי, אני פשוט קורנת. הוא צודק, לא גדלתי הרבה מגיל 16, ואני קורנת כי אני נמצאת בחברתו ומרגישה הכי כיף בעולם. מול התלמידים הוא מציג אותי בתור מורה מטבריה... הצחוק שלי כנראה הרס את ההצגה, אבל הם במילא לא היו מאמינים. הוא סיפר לי על התוכנית לימודים, ואיך הולך עם החומר והבגרויות, והתלמידים החדשים שלו ואני מקשיבה, ויודעת שהוא נורא אוהב את העבודה שלו. לקראת הסוף הוא אמר לי להזמין אותו לחתונה שלי, ואני מדמיינת אותו עומד עם אבא ואמא בצד של הכלה, וחושבת שזה בטח יראה נורא מוזר, אבל הלב אומר ששם זה המקום שלו. 

בסוף הייתי צריכה ללכת, כי הוא היה צריך לחזור ללמד, בדרך לדלת התחבקנו, והוא נתן לי נשיקה על הראש. איך אפשר לתאר את התחושה שהוא נתן לי נשיקה על הראש, פשוט אי אפשר לתאר. וכשפתחתי את הדלת, הוא תפס בעדינות את הראש שלי משני הצדדים ונתן לי נשיקה נוספת, כמו לא רוצה להפרד, כמו חיבוק חזק חזק לפני שנפרדים. 

ועכשיו, כל התמונות האלו רצות לי בראש שוב ושוב ושוב 

האבהי התקשר אלי בשבוע שעבר. במציאות, לא בחלום.

אני חייבת לציין לעצמי את איפה בדיוק זה קרה, כי בכל מה שקשור אליו, קשה לעקוב. זו קטגוריה שעומדת בפני עצמה "חלומות אבהי". אם באמת הייתי מתייגת, היו מופיעים תחת הקטגוריה הזו לא מעט פוסטים. ואם הייתי מתייגת "אבהי", היו הרבה יותר. פסיפס הזכרונות שלי ממנו מכיל קטעי מציאות מטושטשים וחלומות בהירים.

הוא התקשר לברר אם אני מעוניינת להעביר שיעור פרטי במתמטיקה לאיזו קרובת משפחה ואם אני מעוניינת שהאמא תיצור איתי קשר. הסכמתי. כשהוא הציע לי את זה, חשבתי לעצמי איך לא חשבתי על זה עד עכשיו. הסכמתי, כי זה הוא. כשהאמא התקשרה אלי כמה דקות לאחר מכן, הסתבר לי שהיא חיפשה מורה לילדה שלה, והתייעצה עם האבהי. הוא לא ידע ממש לתת לה שמות של מורים פרטיים, והיא ביקשה ממנו אפילו תלמיד מהתיכון. היא סיפרה לי שהוא המליץ עליי מאוד, וכשגילתה שאני בכלל אחרי צבא היא התפלאה מאוד. "הייתי בטוחה שאת תלמידת תיכון, כשהוא דיבר עלייך זה היה נשמע כאילו שאת עדיין תלמידה שלו". אמרתי לה שאני מבקרת בבי"ס לעיתים קרובות. איזה כיף היה לשמוע את זה. איזה כיף.

אז העברתי שיעור פרטי בפעם הראשונה. האמת שזו לא הפעם הראשונה, כי הרבה פעמים יצא לי לשבת עם חברים מהכיתה ולעזור להם, במיוחד עם כימיה. המקרה הכי קיצוני שהיה לי היה אחרי שכריסטי השתחררה מהבארבי. המורה לכימיה פנתה אלי וביקשה ממני לראות מה איתה ובכלל לעזור לה להשלים פערים לקראת הבגרות. וזה מה שהיה. הלכתי אליה הביתה כמה פעמים למשך כמה שעות והסברתי לה את הכל מההתחלה, מהבסיס. כשהיא פתרה שאלות של בגרות, אני הרגשתי כל כך שמחה גאה ומסופקת. וזה גם מה שהרגשתי בשיעור הפרטי "הראשון" שלי, אמנם לא ברמה שהיה עם כריסטי, אבל עדיין. יצאתי קצת בהיי.

עכשיו אני נזכרת שסיפרתי את זה לאבהי בביקור האחררון שלי ושל כריסטי בבי"ס, אחרי שהוא הבין שהיא קצת לא בסדר. כשהוא שאל אם היא מקבלת עזרה מקצועית סיפרתי לו מה היה במהלך התיכון, והאשפוז. אולי, אולי זה למה הוא התקשר.

-

חלמתי על נהג האוטובוס שלי. חלום לא נחמד.

חלמתי שאני באה לעלות על האוטובוס, מגלה שהוא הנהג ונהיית נורא שמחה, אבל הוא כועס עליי.

אני לא מבינה מה הקטע עם החלומות האלה, זה הפעם השניה שאני חולמת שמישהו כועס עליי.

בפעם האחרונה שנפגשנו, היה דווקא שמח. כי מאז שהבחור שלי לומד לפסיכומטרי, הוא בעיקר בא אליי, אז בינתיים אני לא נוסעת במשך שעה למושב, ולא פוגשת את נהג האוטובוס שלי. אז היה שמח להיפגש סופסוף. חסרות לי הנסיעות איתו, והשיחות. 

-

באחד הערבים חזרתי הביתה מהשיעור באוטובוס הקבוע שלי. לצערי התיישבי מאחורי שלושה בנות משעממות וטרחניות. הן התעקשו לחפור ולנבור בנושא משעמם. איף. איזה ייאוש.

כשהאוטובוס נכנס לעיר, קלטתי ראש כסוף מוכר. אההה. אבא של הבחור שלי. קפצתי מיד ורצתי לקצה האוטובוס, טפחתי לו על הכתף. הוא הסתובב בדיוק ל"היי", ומיד ל"להתראות". וחייכנו אחד לשניה דרך החלון. וזה היה מספיק כדי להפוך את כל הנסיעה הזו מ"משעממת אש" ל"איזה כיף היה לפגוש אותו!".