בשירותים של תחנת הרכבת אני מורידה את החצאית הפרחונית ונשארת עם השמלה הצמודה והקצרה. מפזרת את השיער האסוף ושמה אודם בולט. הוא מתבונן בי ארוכות ונפעם מהיופי שהיה מוסתר תחת המדים הרחבים במילואים האחרונים.

אנחנו נוסעים לצימר התורן, ואני לובשת חזרה את החצאית כשבעלת הצימר מקדמת את פנינו. אני לא מרגישה בנוח ללכת לידה עם השמלה הקצרה ובטח שלא עם המבטים שאומדים את הפרש השנים ביני ובינו. מה היא חושבת הקשר בינינו? נערת ליווי? מאהבת?

-

בתוך הצימר אנחנו מתיישבים על כוס תה וכמה נרות לאווירה. הוא מספר לי על הנכד החדש. על הבת שעושה חיל בצבא והלב מתפוצץ מגאווה. על הבן הצעיר שמכור למשחקי מחשב והם לא מצליחים לנתק אותו מזה. על הגרלת הלוטו האמריקאי והפרס האסטרונומי. אני שואלת אותו מה יעשה עם כל הכסף הזה? הוא מסתכל עליי מוזר ומתאר לי איך יקים חברת נדל"ן שתסחור בנכסים ותכניס לו עוד כסף. ואחרי זה, אני שואלת, מה תעשה אחרי זה? הוא יפסיק עם עסקי האירוח וישכן במתחם שלו חיילים בודדים. הוא מספר לי על החבר'ה הצעירים שמתארחים אצלו ואין להם מושג מההיסטוריה הישראלית, הוא היה רוצה ללכת לבתי ספר וללמד היסטוריה. סוף סוף משהו מבפנים.

הוא אומר לי שנורא נעים לו לדבר איתי ושואל אם הסיפורים שלו לא משעממים אותי. אני אומרת לו שלא, שכיף לי להקשיב לו ואני יודעת שיש לו הרבה חברים אבל לא קרובים שהוא יכול לשתף אותם. הסיפורים האלו פורשים בפני את החיים שלו ואני מרגישה עכשיו עוד יותר קרובה ומחוברת אליו.

אני מספרת לו על העבודה עם החבר'ה הצעירים שאני מלווה בתהליך השיקום שלהם, עוזרת להם להשיג את מטרות השיקום שבחרו לעצמם. העבודה איתם גורמת לי להתבונן שוב על האנשים החשובים בחיים שלי ולנסות לזהות מה הצרכים שלהם, מה יכול לעזור ולשפר להם את איכות החיים. אמרתי לו שהוא כל הזמן בשליטה, שהייתי רוצה שיוכל לפעמים להרפות מהשליטה, להשתחרר. הוא מחמיא ואומר שמתאים לי תפקיד טיפולי, ושקשה לו לשחרר מהשליטה.

-

אני שמה פלייליסט נעים ורגוע שבחרתי בקפידה לילה לפני, נותנת לו להשתרע על המיטה ומעסה לו את כפות הרגליים בחמאת גוף ריחנית. אני מבקשת ממנו להתנתק מהפלאפון בזמן העיסוי. הוא באמת מתנתק ממנו, אבל עונה רק לטלפון מאשתו. אני ממליצה לו לעצום עיניים ולהתמסר רק למגע, אבל נעים לו להתבונן בי. אנחנו ממשיכים לפטפט בנחת וברוגע. הוא מספר שהוא תמיד זה שמפנק את אישתו וגם את הבחורה הנוספת שהיה לו איתה רומן, ושזה לא ממש הדדי.

אנחנו מתפשטים ומתקרבים, אני נשכבת על הגב ופותחת מולו את הרגליים. הוא יושב ומתבונן בי, מספר לי על הקסם והעונג שבלשבת מול הרגליים הפסוקות שלי ולהתבונן בכוס המתוק. אני מבקשת ממנו לצלם אותי כדי לראות אותי ככה מהזווית שלו, וזה באמת נראה כיף. 

הוא מלטף אותי ומלקק אותי ומכניס ומוציא אצבעות עד שאני מבקשת ממנו להיכנס אלי, אבל הוא לא מסכים. הוא ממשיך ומוציא ממני גניחות ותחושות נעימות בכל הגוף עד שזה יותר מידי בשבילי ואנחנו עושים הפסקה קצרה. הוא שואל אם אני גומרת עם הבחור החדש, ואני עונה שלא, רק עם הבן זוג אני גומרת. הוא נכנס אליי וגומר ומשתרע על המיטה. אני נצמדת אליו בעדינות, מנשקת ומניחה את הראש לידו. 

-

אנחנו ממשיכים לדבר, לספר, לשתף. 

טוב לי איתו כל כך

אני מפנקת אותו בליקוקים ארוכים  

והוא נכנס אלי שוב

-

רגע לפני שאני נרדמת, אני מספרת לו על מחשבה שמטרידה אותי מאז הביקור אצל דודה שלי והחבר הנוכחי שלה בבית מלון. היא בת 50 ומשהו מטופחת ומושקעת והוא נראה מבוגר ומתקשה מעט בהליכה. פער השנים ביניהם היה לי צורם וישר גרם לי לחשוב על הקשר עם המילואימניק. אמרתי לו, יש בינינו פער של שנים, מה אני אעשה אם חלילה תתאשפז? אני אוכל לבוא לבקר אותך ולהיות איתך? והוא עונה שכן, שאציג את עצמי מהשלישות. אני ממשיכה להקשות עליו ומספרת לו על ספר שקראתי, על רומן מתמשך בין תיכוניסטית לפרופסור, ואיך בערוב ימיו הוא ביקש מהמטפלת שלו שתיצור איתה קשר כדי שתבוא לביקור אחרון ופרידה.

- 

באמצע הלילה הוא מעיר אותי משינה, מתנצל מאוד, אבל הוא דואג לאישה ולילדים שנשארו בלי הגנה בישוב שקרוב לקו התפר. אני מרגיעה אותו ואומרת שיעשה מה שמרגיש לנכון, שאני ילדה גדולה ואסתדר. במשך שעה ארוכה אחרי שהוא הולך אני מרגישה גם חסרת הגנה באמצע צימר גדול. הלב שלי דופק חזק ואני לא מצליחה להרדם.

-

בבוקר אני הולכת לבד לארוחת בוקר של בעלת הצימר, היא מסבירה לי פנים ומעודדת אותי לאכול מכל טוב.

אני אומרת לה תודה לפני שאני יוצאת לבוקר קסום במושב הירוק והשמשי.

זו פעם ראשונה שאני משתמשת בפוטושופ למטרה רעה: הוא שולח לי את הצו מילואים שלו, ואני מזייפת תאריכים כדי לסדר לנו לילה ביחד. 

מצחיק איך פעם הרגשתי כלואה במדים וסירבתי בתוקף להצר אותם למידותי הדקות, לעומת היום שהם מסמלים עבורי חופש- מהעבודה, מהשיגרה והיומיום. אנחנו מעבירים את כל הבוקר והצהריים בפטפוטים עם שאר המילואימניקים, עד שמגיע זמננו לקחת חלק פעיל בתרגיל. אחרי שזה מסתיים, אני מחפשת צימר מפנק שעומד בכל הסטנדרטים של המילואימניק, שבחלק מעיסוקיו מפעיל גם מתחם אירוח. 

המקום מבודד והצימר מפנק כמו בתמונות. שוקולדים, מתוקים ובקבוק יין. אחרי הניסיונות הקודמים שלנו יחד במיטה, אני רוצה לשתות כדי לנסות ולהשתחרר. אנחנו מרימים כוס לחיי המילואים והחופש. הוא מוריד ממני את המדים העצומים ומתפעל שוב מהגוף שהיטשטש בתוכם. אני לוקחת לגימה ועוד לגימה כדי להרפות. הוא רוצה לפנק אותי, אבל אני רוצה לפנק אותו עכשיו, לגרום לו להשתחרר לכמה רגעים מהשליטה בחיים, מהצורך לספק ולתת כל הזמן לאחרים, להנות. עוד לגימה

אני מלטפת אותו מהחזה ועד כפות הרגליים, מעסה את פנים הירכיים והברכיים. מעבירה לשון רטובה לכל אורך הרגל עד לבוהן, מכניסה לפה ומלקקת עד שהוא מתמסר לי ואני רואה בזווית העין את העונג בפנים שלו. זה כל כך מספק אותי לראות אותו ככה. עד שהוא מפסיק אותי, משכיב אותי על הגב ויורד לי. ושוב נעים לי ולא נעים לי, כמו צליל לא מכוון שאני לא מצליחה להבין לאיזה כיוון לקחת אותו. הוא עושה לי טוב בגוף ומוציא ממני אנחות, אבל אפילו היין לא עוזר לי לגמור. הוא נצמד אליי וגומר לי על הבטן. הוא בעולם אחר עכשיו, רפוי ושלו, אני נשכבת לידו ומנשקת לו את העיניים. עוד לגימה

האלכהול סופסוף מתחיל להשפיע. הגוף שלי קל והפה אפילו יותר. אני קופצת מהמיטה, שמה מוזיקה ומתחילה לרקוד בכל חלל הצימר בעיניים עצומות. עוד לגימה. כשהוא מתאושש אני מושכת אותו אליי ומכריחה אותו לרקוד איתי את 'ערב של שושנים'. שנינו מחייכים ומסתובבים במעגלים, כיף לי, כיף לי. סוף סוף משוחררת. מדברת שטויות. נותנת לגוף לרחף. אבל שניה אחת ואיבדתי אותו שוב לענייני עבודה ולקוחות. עוד לגימה. כשהשיחה מסתיימת אני אומרת לו בישירות, "אולי תעזוב את הפלאפון ותבוא לזיין אותי?". הוא עונה לי בטון לא נעים ואולי פגוע שזה לא מכונה, וממשיך לשיחה הבאה. עוד לגימה. עוד ריקוד עם עצמי בצימר. אני מתקרבת אליו, מנשקת אותו בשקט תוך כדי שיחה, מלטפת. כשהשיחה מסתיימת אני משכיבה אותו על המיטה ומבקשת ממנו להשתחרר. לרקע שיר של A-WA אני יורדת לו בתשוקה, וכשמתחיל הפזמון אני נכנסת לטרנס, מתיישבת עליו ורוקדת עם כל הגוף והשיער ושרה לו באוזן. עוד לגימה

הוא מרחיק ממני את הכוס והבקבוק, ונראה לי שהוא קצת חושש ממני עכשיו. הוא נכנס להתקלח ואני מזמינה לנו סושי. כשהשליח מגיע אני מתלבשת, אבל הוא מעדיף ללכת בעצמו. למה שהוא יסתכן שיראו אותו, אם הוא לא מפחד יותר שיראו אותי מדברת שטויות ופולטת סודות?

הלילה הזה ארוך, אנחנו יוצאים לג'קוזי החם שבחוץ להירגע. אח"כ נכנסים חזרה לצימר ומתפצלים. אני קוראת ספר, עושה מדיטציה על המיטה הענקית ומנסה לעשות ביד. שוב לא מצליחה. ברקע הוא עם לקוחות, עם ההשקעות, עם האישה. 

חשבתי שנעשה משהו כיפי יחד בבוקר, אבל הוא ממהר לפגישה ומקפיץ אותי לרכבת. הניסיונות שלי לפתוח שיחה ולפטפט לא צולחים. אולי לא מתאים לנו הלילות, אולי עדיף לנו במנות קטנות של שעתיים. אני רוויה מהלילה הזה ולא רוצה לדבר איתו לפחות שבוע, אבל אחרי יומיים מתגעגעת שוב.

אני מרגישה אישה חלשה. כל זמן שהייתי סטודנטית להנדסה ואח"כ כשעבדתי בחברה בינלאומית ונחשבת הוא לגמרי פירגן ותפס ממני. עכשיו אני מרגישה שמשהו ביחס משתנה ככל שתקופת האבטלה מתארכת. אני רוצה לחזור להיות שוב אישה חזקה ועצמאית, או לפחות שתהיה לי מטרה חדשה לשאוף אליה מול העיניים.

- - -

אני מתקשרת לחברה הטובה שלי מהתיכון, שחזרה לחיי בחודשים האחרונים אחרי תרדמת ארוכה. היא יודעת עליי הכל מהכל, על הבית המשוגע, המשיכה לגברים מבוגרים, על הקשרים הנוספים. אפילו שניסינו כל אחת את עצמה במסלולים שונים לחלוטין, אנחנו חולקות את אותן התחושות והמסקנות ביחס לחיים. 

אני חולקת איתה את אירועי הלילה שחלף. משתפת אותה בתסכול המיני, ושתינו מנסות להבין מאיפה זה נובע ומה בכלל מושך אותי למילואימניק. השיחה הזו מעניינת ומרתקת בפני עצמה, אבל נראה לי שאני יוצאת מהשיחה הזו בתחושה מדהימה של חיבור אליה, פתיחות, כנות והומור עצמי שמזמן לא חוויתי עם חברות אחרות. אני כל כך מתגעגעת אליה ולטוב שהיא מכניסה לחיי.

חודש שני לאבטלה

המילואימניק התקשר אליי בתחילת השבוע והזמין אותי אליו הביתה ולטיול בסביבה. זה הפתיע אותי מאוד, לא ציפיתי לקבל הזמנה כזו ממנו בגלגול החיים הנוכחי. "הבית יהיה ריק" הוא מסביר. אני מסכימה מיד ומתרגשת מהרעיון שבקרוב אבקר אותו בבית שלו, במקום הפרטי והאינטימי שכל כך הרבה מבקרים מהמילואים וממקומות אחרים כבר ראו, ואני עדיין לא. 

כל הדרך הארוכה והמפותלת עד למושב שלו עוברת עליי בנוף ירוק ובהתרגשות, שהנה, תיכף זה קורה. וכשאני שם, הוא יוצא אליי ואנחנו חוזרים להעמיד פנים שבאתי לראות את המקום ליומולדת 60 לאבא שלי. הוא עושה לי סיור בחלקת גן העדן שלו, ובכל מתחם האירוח המפואר שראיתי עד כה בתמונות. מהמרתף, הגינה והבריכה דרך כל סוגי החדרים עד לחדר העליון המושקע. שם אנחנו נשכבים על המיטה ונצמדים. אני אוהבת את המבט שלו בעיניים כשאנחנו יחד, אני מכירה אותו נורא אסרטיבי וחברמן בחברת אנשים, והמבט שלו עכשיו כל כך רגיש, פגיע ונדיר. כמו לצפות בליקוי חמה או בכוכב נופל. הוא מנסה לענג אותי ואני מכוונת אותו לדברים המוכרים שעושים לי נעים. הוא מלטף אותי בעדינות, מלקק את הפיטמות ועושה לי נעים וטוב. ובכל זאת אני לא גומרת, ואני יודעת שהעובדה הזו מטרידה את מנוחתו. 

אחרי שהוא גומר עלי, אנחנו נשכבים שוב צמודים על המיטה. אני שואלת אותו אם יצא לו כבר להנות מהחדרים היפים במתחם, והוא מודה שלא. אני מברכת אותו ב"מזל טוב" ושנינו צוחקים. מתלבשים ויורדים חזרה לבית לשתות תה. אנחנו מתיישבים בשולחן המטבח ומפטפטים. על מעשיי באבטלה, על חיפושי עבודה בתחום החברתי במקום ההנדסי. בין לגימה ללגימה פתאום נכנס לבית הבן המתבגר שלו, והוא מציג אותי לפי התוכנית. שאנחנו מכירים מהצבא, שלא התראנו מאז שהשתחררתי מהסדיר, שבאתי לראות את המקום ליומולדת של אבא. "תראה איך היא נראית קטנה, היית מאמין שהיא בת 28 ונשואה?"

אני באמת לא יודעת מה הבן שלו חושב, אבל לי זה היה נראה מחשיד הניסיון הלא מוצלח להציג אותי באור תמים. אנחנו מפטפטים קצת והוא הולך לשחק ולהאכיל את הכלבים.

אנחנו יוצאים לטיול ג'יפ במסלול שבקירבת הבית שלו. יורדים את ההר, עוברים ביערות ירוקים וכרמים. הרוח חזקה בפנים, הירידות בהר מקפיצות את הגוף והופכות את הלב, השמש מרקדת מעלינו. הכי חופש שיש. כל הדרך מלאה בפריחה סגולה של טימין והוא עוצר להריח ולקטוף לי ענף. אנחנו עוצרים ליד הכרם והוא מצלם אותי. הוא עוצר ביער ואנחנו מקשיבים לשקט ולשלווה. כמה כיף לי איתו, כמה אני מרגישה חופשיה איתו. כמה אני מתגעגעת אליו.

חבל שצריך לשקר ולהסתיר.

-

למחרת הלכתי לבקר את המקצוען מהעבודה האחרונה שעזבתי. אחרי הרכיבה הקבוצתית והשייק אצלי בדירה, הוא הזמין אותי לבקר אצלו במושב הסמוך. אז היום קפצתי סופסוף לבקר. הוא קידם את פני בחיבוק, עשה לי סיבוב בבית וסיפר על הפרוייקטים והשיפוצים שהספיק לעשות בשנים המועטות מאז שעברו אליו. אנחנו מתחילים בחדר של הבכור והוא עושה בינינו היכרות. אח"כ אנחנו עושים סיבוב בגינה ובין עצי הפרי ששתל בה. האווירה נעימה ופתוחה, כל-כך שונה מהחוויות של אתמול. אנחנו מפטפטים, מקפיצים תיק לבת שלו שנמצאת אצל חברה, אוספים את הקטן מהגן. אני מציירת לקטן "קעקוע" של ברק על היד והוא מתלהב. הגדול בחדר עם חבר על המחשב והם מראים לי את ערוץ היוטיוב שלהם, אני שואלת שאלות על הפוטושופ, על תוכנת הוידאו והם עונים בכיף. ממש נחמד לי שם.

אנחנו ממשיכים לפטפט כשהקטן צופה בתוכנית בטלוויזיה. על ילדים, על החופשה הזוגית האחרונה שנגמרה מוקדם מהצפוי, על העייפות ההורית, על הבילויים בהכשרות הארוכות בחו"ל. אני חושבת ביני לבין עצמי אם הזוגיות הפתוחה עם הבן זוג שלי תעזור לנו בנקודות השחיקה של זוגיות עם ילדים שעוד לפנינו. 

בנסיעה חזור אני עוברת שוב על פני גן השעשועים הגדול של המושב ונזכרת בבחור החדש שלי.

- 

הבחור החדש הזמין אותי להיפגש אחרי הפעם האחרונה שנפגשנו לחצי שעה באוניברסיטה. הוא עשה לי אז סיבוב קטן במעבדה שלו, ואיפה שהוא מבלה את מרבית יומו. הפעם נפגשנו לכמה שעות באחת השכונות המגניבות שיש לעיר הזו להציע. שוטטנו ברחובות הצבעוניים, עלינו על גשר, אכלנו עוגה טבעונית וסיידר אלכוהלי בבית קפה אינטימי. הוא מראה לי תמונות אירופאיות של הפרחים הראשונים שאחרי השלג. אני מראה לו תמונות שלי בעלי תאנה שאני וחברה צילמנו בשבת שקטה ושובבה באוניברסיטה.. אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הבית ועוצרים להתחבק בהתפצלות. החיבוק הזה מעורר את שנינו אחרי ערב שלם שנמנענו ממגע קרוב מידי במרחב הציבורי. החיבוק ארוך והמכוניות שעוצרות לידנו ברמזור מפריעות לאינטימיות, והוא מציע להיכנס לגן שעשועים הסמוך. אני מתחילה לטפס במדרגות המגלשות, קומה ועוד קומה, והוא אחרי. אנחנו נעצרים בקומה האחרונה, מוסתרים על ידי המגלשות והחשיכה והשקט של שתיים או שלוש בלילה. וזה לגמרי מספיק לנו כדי להשיל עכבות, להתחבק בתשוקה, להתנשק, ללטף בעדינות, ללטף חזק, להוריד בגדים. לשכב במגלשה עם הראש לאחור ולאחוז בידיות שלה עם הרגליים כשהוא מעליי מוציא ממני קולות הנאה, זו לא חוויה ששוכחים.