מסיבת חנוכה בעבודה לחבר'ה הצעירים שאנחנו מלוות. כולם יפים ולבושים חגיגי וזה מוציא אותנו מהפגישות הרגילות היומיומיות למשהו מיוחד יותר. קצת מוזר לי לפגוש את כל האנשים שאני מלווה אחד על אחד פתאום ביחד, כי עם כל אחד זה שונה ועם כולם אני מאבדת את זה. אז כל פעם אני מתיישבת ליד מישהו אחר ואנחנו מפטפטים, צוחקים ומצטלמים בסנאפצ'ט או איך שלא קוראים לזה. אנחנו יושבים במעגל אינטימי וחם, מדליקים נרות, רואים קטע סטנדאפ ובסוף עושים גם קריוקי. לאט לאט הם נפתחים ושרים איתנו וצוחקים, ואני שמחה לראות אותם ככה. אני יודעת מהשיחות איתם על הבדידות כשנמצאים כל היום לבד בבית, הרצון לחברים ולבלות. בסוף הערב הם אומרים לי שהיה כיף והם נהנו, ואני בהיי, כבר מתכננת בראש את האירוע הבא בשבילם. 

-

הבן זוג אוסף אותי ואנחנו נוסעים להופעת מטאל תל אביבית. חבר טוב שלו מחכה לנו שם, הוא מקבל אותנו בחיבוק חם ואומר לנו שאנחנו ממש יפים. כיף לי ונעים לי עם הנוכחות שלו, אני מרגישה שיש לנו חיבור טוב שעדיין לא הבשיל. אני מכירה את החבר הזה די מתחילת הקשר עם הבן-זוג, בתקופה שהוא למד רפואה בחו"ל והיינו פוגשים אותו בחופשות שלו בארץ. הוא סיים את הלימודים וחזר, עכשיו הוא עושה התמחות כפסיכיאטר. בין להקת החימום למופע המרכזי הוא מספר חוויות מההתמחות ושואל אותי על העבודה החדשה. אני מספרת לו על ההנאה והסיפוק והוא שואל אם חשבתי ללמוד ולעשות הסבה רשמית. אני עונה שיש לי בעיה להתחייב ובטח ללמוד עוד אבל שהנושא מעניין ושבינתיים אני בעיקר לומדת מהניסיון. הוא מספר לי על תחומי טיפול חדשים שלאט לאט נכנסים אפילו למוסדות רשמיים וזה נשמע לי כיוון ששווה לבדוק.

בסוף הערב שלושתנו מתיישבים על המעקה מחובקים ומאזינים לשיר רומנטי. הבן זוג יושב באמצע ובסוף השיר נותן לי נשיקה בלחי ואז גם לחבר. כיף לנו ככה, מלאים באהבה. 

מילואים ארוכים בפתח, ואני מתייצבת ליום קליטה של הגדוד. בדרך לשם אני עוד מדברת עם אחת הבנות שאני מלווה בעבודה החדשה. מכריחים אותה ללכת לכנס גדול עם אנשים זרים והחרדה החברתית שלה משתקת אותה. אני מנסה לשכנע אותה בעדינות ללכת אך כשהיא לא משתכנעת אני מרגיעה אותה ואומרת לה שלא בכוח, שזה יבוא בזמן שלה.

צוות השלישות הסדיר משתלט על הקליטה ההמונית ואני נדחקת לשוליים, עד שהפרטנר שלי לשלישות מילואים מוצא אותי, ויחד אנחנו צוללים לטבלאות אקסל אינסופיות וטלפונים. בין לבין פוגשת פנים מוכרות ומחייכת. בין לבין יוצאת לשמש ולספסל מצטרף בחור צעיר שמתאמן על מנגינות פלמנקו. המנגינות שהוא מפיק נעימות ומרגיעות, הן סוחפות אותי איתן וגורמות לי להקשיב לכל צליל וצליל. הוא עוצר לשאול אותי ואת הסדירה למעשינו. הסדירה בורחת מהעבודה, אני נהנית מהחופש מהעבודה. הוא ממשיך בשיר לטיני, מנגן והפעם גם שר. הקול שלו והמנגינה מושכות אותי עמוק ואני עוצמת עיניים, מרכזת בהם את כל תשומת הלב, מתענגת על כל רגע. אני כל כך נהנית שיוצאים ממני חיוכים וסומק לא רצוניים. קורה פה משהו לא רגיל, אני מרגישה, אבל שיחת טלפון מהפרטנר מפוגגת את הקסם ואני צוללת שוב לאקסל ולטלפונים.

- 

המילואימניק המקסים שלי מצטרף אלינו בצהריים, כשאני כבר עייפה מחוסר תזוזה ועם כאב ראש מתפתח. אנחנו עושים סיבוב קצר ומפטפטים. הוא כרגיל בענייני כספים והזדמנויות לעשות עוד כסף, ואני מספרת לו שהפסקתי עם המירוץ. שהסטנדרטים רק עולים ועולים, שצריך כל הזמן להתקדם לתפקידים עם עוד כסף כדי לממן את רמת החיים הזו, על חשבון החיים עצמם. אני מספרת לו שבעבודה החדשה אני לא מרוויחה הרבה כסף, אבל יש לי סיפוק ויש לי זמן פנוי אחה"צ ובסופי שבוע לעשות מה שאני אוהבת. שאני לא צריכה הרבה כדי להנות. מספיקה לי זריחה מהמרפסת, פריחה של הבזיליקום, חבר קרוב, ספר טוב וטיולים. 

- 

אנשים מנסים להבין את המעבר מההנדסה לעבודה הטיפולית החדשה. ככל שהזמן עובר אני מרגישה יותר ויותר במקום שלי, ונופלים לי אסימונים מה לא עבד בשבילי בעבודה הקודמת ולמה פה אני פורחת.

נתחיל מזה שלחץ, מולטיטאסקינג ואינטנסיביות הן מילים שלא מיצגות אותי, הן הפוכות ממני. אני צריכה את הזמן להתבונן ולהקשיב בתשומת לב לאדם, למנגינה או לנוף שמולי. אני מתעקשת להקשיב לפודקאסטים ולדבר עם חברים טובים בטלפון בלי לעשות שום דבר אחר במקביל, זה עוזר לי להיות נוכחת כאן ועכשיו ולקחת מהם כל מה שאפשר ולתת את כולי באותו הרגע. אמנם אני לא מתרגלת מיינדפולנס בקביעות, אבל נראה שזה מחלחל ליומיום שלי ועושה לי טוב.

נמשיך בזה שאני כבר לא מנסה לשפר את הדברים החלשים שלי (לחץ, אסרטיביות) אלא מחזקת את הדברים החזקים שלי (הקשבה, התבוננת, סקרנות ואהבת למידה). אני מרגישה כאילו אני משייפת ומשפרת את התכונות החזקות שלי עד לדרגת אומנות וזו תחושה מדהימה. 

סביבת העבודה שלי היא חלק בלתי נפרד: אני מסתובבת ויוצאת עם המשתקמים החוצה, סופגת שמש, מזיזה את הגוף במקום להרדם מול המסך או בישיבות. הצוות שמקיף אותי הוא מדהים, מלווה אותי מבחינה מקצועית כשאני צריכה אבל נותן לי את החופש והיצירתיות לעשות עם המשתקמים פעילויות מחוץ לקופסא. הצוות קטן ואני מחוברת לכל אחד מהם ברמה האישית, כיף לי איתם.

יש לי מוטיבציה פנימית להיות במקום שאני נמצאת בו, ללוות את האנשים שלי בתהליך השגת המטרות שלהם, לשאול את עצמי ואותם איך עוד אפשר לקדם אותם? ללמוד עוד ולקבל כלים שיעזרו לי לעזור להם. וזה מקרין גם לחיים האישיים שלי ולחברים הקרובים שלי.

טוב לי

סופ"ש אחרון של עבודה

בישיבת הצוות השבועית של חמישי, המנהל שלי מודיע שבחרתי לעזוב את החברה ונותן לי את הבמה להסביר לחברים. אני מספרת להם שאני נהנית וטוב לי איתם, אבל החוסר איזון של בית- עבודה והאינטנסיביות לא עושים לי טוב. אני רואה שהם מבינים, ויודעת שהנושא הזה לא פשוט גם להם.

-

הבחור החדש מציע לי להצטרף לסדנאת תנועה שמעביר חבר טוב שלו. אחרי שאני קוראת פרטים נוספים על הסדנא עדיין לא ברור לי מה הולך להיות שם, אבל אני מרגישה צורך ללכת. הסיבה הרשמית הראשונה היא שאני רוצה לראות אותו שוב. חוץ מזה, כל המפגשים איתו שכללו תנועה ומגע עשו לי טוב, וכבר יצא לי להשתתף בקבלת שבת אלטרנטיבית וכיפית שהחבר שלו העביר. אז אני הולכת.

בשלב בראשון של הערב אנחנו רוקדים בעיניים עצומות לרקע מוזיקה מיוחדת ועם דמיון מודרך. לפעמים ההדרכה קצת מוזרה ואני לא בטוחה איך רוקדים אותה, אבל אני זורמת עם המוזיקה ועם הגוף שלי. מריקוד לריקוד אני מגלה חלקים נוספים בגוף שלי שקצת הזנחתי ונותנת להם להתבטא במרחב האינסופי של עיניים עצומות. מאז הערבים הרומנטיים שעשיתי עם עצמי במעונות הסטודנטים הפסקתי להקדיש מחשבה ומגע לגוף שלי, וחבל. 

בשלב השני של הערב אנחנו משוטטים בחדר ומוצאים תוך כדי תנועה פרטנרים לריקוד. חשבתי לרקוד עם הבחור החדש שלי, אבל נראה שהוא מצא לו פרטנרית אחרת והם כבר בעיצומו של תנועה קרובה ואינטימית. אני קצת מקנאה, אבל מבקשת מעצמי לשחרר ולנסות למצוא את הקסם עם אנשים נוספים. אני מצטרפת לשתי בנות נוספות ואנחנו נעות יחד במעין גוף אחד. כשאני עוצמת את העיניים, הן נוגעות בי לסירוגין ומניעות אותי לריקוד ומגע שמעוררים בי חיוך וריפוי. 

בסוף הערב אנחנו יוצרים מעגל צפוף, ובכל פעם נכנס אדם אחר לתוכו, רוקד בעיניים עצומות, והשאר מכילים אותו, נעים ורוקדים יחד איתו. מלטפים, מחבקים, נוגעים ומעבירים אנרגיות חמות. בסוף המעגל אנשים נפרדים זה מזה, מודים למדריך הסדנא וממשיכים בדרכם. אני והבחור החדש מתיישבים בצד ומתחבקים בחיבוק ארוך אינסופי, עד שהמדריך נאלץ לסגור את הסטודיו ולבקש מאיתנו להתפנות משם. אני מסתכלת על הבחור החדש שלי, ושואלת אותו, מאיפה הוא בא. הוא מחזיר לי בשאלה דומה וחיוך, מאיפה את באת? אני חושבת על זה רגע ועונה, שעכשיו זה כבר לא משנה, העיקר שאנחנו כאן. כמה חום ואנרגיות יש בחיבוקים איתו.

אנחנו נוסעים לאכול בסושיה קרובה, אני, הבחור החדש, המדריך ובחורה מקסימה נוספת. אני והבחור החדש יושבים במושב האחורי ואוחזים ידיים. בדרך לסושי אנחנו מעבירים חוויות מהסדנא ונותנים פידבקים למדריך. השיח פתוח, ואני מרגישה נורא בטוחה במרחב שנוצר עם האנשים האלו שהכרתי הערב או כמה מפגשים לפני. הרבה זמן שלא הרגשתי חיבור ותחושת נוחות בקרב קבוצת אנשים חדשים וזה עושה לי כל כך טוב ונעים. גם בסושי מגמת הפתיחות נמשכת וכל אחד בתורו מספר על השחרור שלו בפסח הקרוב. אחד מספר על הגוף, השני על הנפש ואני על השחרור מהעבודה.

המדריך מקפיץ אותנו חזרה לקירבת הבית, ובסוף הנסיעה עולה הנושא של יחסים פתוחים. הבחורה המקסימה והמדריך יוצאים להיפרד בחיבוק, ואני מספרת לבחור החדש שאני והבחור שלי ביחסים פתוחים, או לפחות מנסים. באותו הרגע אחיזת הידיים מתהדקת ואנחנו מתנשקים במושב האחורי במשך דקות ארוכות, מגלים אחד את השניה, הפרפרים בבטן פורחים, עד ששוב המדריך נאלץ להפריד בינינו כדי לחזור לביתו. הבחורה המקסימה מציעה להקפיץ אותי עד הביתה, ואני מודה לך בחיוך ואומרת שדווקא יעשה לי טוב לעכל את הערב הזה בהליכה. אנחנו מתחבקות ונפרדות.

- -

שבוע אחרון לעבודה

אנשי המשמרות מתחילים להיפרד ממני במהלך השבוע, קצת עצובים מהעזיבה שלי אבל מאחלים לי המון בהצלחה בהמשך. אני מעריכה אותם מאוד והיה לי תענוג לעבוד עם אנשים מקצוענים כמוהם, המילים והחיבוקי פרידה מהם מחממים לי את הלב. המנהל המקסים של הצוות הסמוך מתיישב אצלי בקוביה, הוא היה מופתע שהודעתי שאני עוזבת אבל מכבד את ההחלטה שלי ומאחל לי שאמצא את מה שעושה לי טוב, לא משנה באיזה תחום. הוא אומר לי שקשה למצוא אנשים שהם גם מהנדסים טובים וגם אנשים עם לב טוב, וזו המחמאה שהכי נוגעת בי. 

אני חוזרת הביתה כל יום ואופה המון המון עוגיות, אורזת יפה בצלופנים וכותבת ברכה אישית לכל אחד מחברי הצוות שלי ולחלק מאנשי המשמרות והטכנאים שהתחברתי אליהם במיוחד. יום לפני העזיבה אני הולכת לישון ב-3 בלילה 

- -

יום אחרון לעבודה

מתעקשת להעביר את היום הזה כרגיל מתחילתו בישיבת הבוקר היומית ועד סופו בישיבת הצוות השבועית של חמישי. בין לבין אני מחזירה את המחשב והפלאפון, מזדכה על הנעלי בטיחות, עוברת מבדק איכות בשם המחלקה. ובעיקר מנסה לחלק את העוגיות באופן אישי לכל האנשים שיקרים לי ולומר להם תודה על התקופה הזו. הכי קשה היה לי להיפרד מהמהנדסת החדשה שנכנסה לקו המכונות שלי וללב שלי בטבעיות. אנחנו עובדות יחד רק מספר חודשים, אבל מההתחלה היה לי מדהים לעבוד איתה, במיוחד לאור המהנדסת הותיקה שבדיעבד עשתה לי לא טוב מבחינה נפשית. אנחנו מתחבקות ובוכות, אומרות מילים חמות זו לזו ומתכננות ארוחות שישי טבעוניות אצלה ואצלי. אני לא הולכת לאבד אותה. 

בישיבת קבוצה אני נפרדת עם עוגה טבעונית שווה מהקבוצה היקרה שלי והולכת להחזיר את התג. אני יוצאת מהמפעל בפעם האחרונה ברגשות מעורבים של תחושת הקלה וחופש ומצד שני עצב וגעגוע לאנשים המקסימים שליוו אותי בשנה האחרונה. הבחור שלי ממתין לי בחנייה ואוסף אותי אליו לחיבוק.