לא נורא

ליל לוויה, ליל שמעלה באדם שפוי מחשבות ...

הלילה ליוותי בדרכו האחרונה את בן דודו של אבי, באותו בית הקברות בו אבי קבור.

לוויה זה דבר נהדר, מזל היו חכמים מאיתנו שלמדו זאת והורישו לנו את זה כמובן מאליו. רבים נוטים ללגלג על המסורת, המסורת היהודית בעניין הזה ובעוד רבים היא מלאת תבונה.

אך הפעם אעסוק בדבר מה שהלהיב אותי הערב יותר מאי פעם בבואי ללוויות, האחווה והערבות ההדדית היהודית, כמה חשבו לעצמם כמה מדהים הדבר שלא משנה איזה יהודי היית, מה עשית בחייך או איך סיימת אותם, הדת מחייבת תהליך סדור של לוויה, יש אנשים שזה תפקידם הבלעדי בחיים.

ועכשיו לנושא היותר חשוב שעל ליבי, ייתכן וכתבתי זאת בעבר וייתכן ולא, אני כבר לא בטוח ולא זוכר. אך הלוויה היא זמן לחשוב מי האנשים שמלווים אותך בחיים וכמה אתה חב להם תודה.

בחיי הקצרים (27 אביבים...) ליוו אותי אלפי אנשים, את רובם המוחלט אהבתי ועודני אוהב אהבת נפש. הם לא ידעו את זה כי לא אמרתי להם ואינני מרבה לומר. התחושה שאלך בדרכי האחרונה יום אחד ולא ידעו כי אהבתי אותם וכי נצרתי אותם בליבי היא נוראית יותר מהמחשבה על מותי. 

התברכתי בזיכרון טוב, לפחות לטווח הרחוק. דברים שבשגרה נמחקים במהרה מראשי אבל אנשים שליוו אותי ואירועים מכוננים בחיי מלווים אותי יום ביומו. אני זוכר היטב אירועים מגיל 3 ומגיל 4. זוכר מי חיבק אותי ומי אהב אותי. זוכר מי שיחק איתי כדורגל מתחת לבית ולמי הכנסתי גול. זוכר מי חיזק אותי בימי הקשים ומי דאג למכאובי. זוכר את מי שהיה חברי הטוב בכיתה א' ומי ליווה אותי בקורס קצינים. זוכר מי שחיבק אותי כשנודע לו על מות אבי ומי החזיק אותי מעל המים כאשר התקשתי לראות את האור בקצה המנהרה.

אוהב את כולם

כן גם את אלו שחושבים ששכחתי. גם את אלו ששכחו בעצמם. גם את אלו שיודעים זאת.

החיים מלווים בהדחקה מתמדת של יום המוות שלך, ההדחקה גורמת לנו שלא להודות השכם והערב לכל מי שמלווה אותנו וטוב שכך.

אבל יש בזה גם מין הטרגיות, החברות הופכת למובנת מאליה. המשפחה הופכת לשקופה וחוויות ילדות הופכות להיות תמונות דהויות באלבום ישן שלא אוהבים לפתוח.

החיים גם עוברים מהר, לא מספיקים כלום, כמו במרוץ להספיק הכל. להצליח לגמוע עד מטר ועוד אחד.

בדרך אתה מודה לאנשים אבל לא מספר להם מה היו עבורך. אנשים מתרחקים, זה הטבע. הזמן עושה את שלו, כל אחד בענייניו. מביאים ילדים מגדלים משפחה והזמן עובר ואף אחד לא זוכר לעצור רגע ולומר תודה שוב פעם. ולומר לדוד שהוא כמו אב, לומר לחבר שהוא כמו אח ולומר לאח שהוא יותר מאח. 

החיים עוברים וכולם רוצים עוד ממון, עוד תהילה, עוד אהבה, עוד רגע אחד ועוד אחד.

אינני מתיימר לכתוב את ההספד שלי ואין לי כל כוונה שהכתובים האלו יופצו ברבים, היה לי חשוב להוריד מליבי את ההערכה הרבה לכל מי שליווה אותי.

היו שהעבירו איתי ערבים שלמים ונעלמו מחיי, היו שהעבירו איתי שנים שלמות וכבר איננו נפגשים יש שעדיין איתי. כולם אהובי. כולם אחיי. כולם לבנה קטנה ומשמעותית בחיי.

מישהו אמר פעם (כמדומני סטאלין) מוות של מיליון הוא סטטסטיקה מוות של אדם יחיד הוא טרגדיה. 

אם כן מוות של קרוב משפחה הוא טרגדיה, הוא טרגדיה כי הידיעה שאהבת מישהו והוא איננו היא בלתי נתפסת. שואלים אותי איך אנשים מאמינים באלוהים, אני עונה איך אפשר שלא?

איך אפשר להכיל עזיבה של אדם קרוב לתמיד? האם זה אנושי להיות מסוגל להבין שהאדם שעד אתמול הבאת לו כוס מים מהמטבח כי היה צמא וכבר איננו, איננו ולא יחזור.

אני סבור שרק הדחקה או אמונה אדוקה מאפשרת לשרוד תובנות קשות מעין אלו.

אני לא יודע היכן אני נמצא, האם אני מדחיק או שמה מאמין. אינני מדחיק זאת מאחר וזה מלווה אותי ביום ביומו אך אינני מאמין כי יש המשכיות.

נקלעתי בין לבין, מרגיש אבוד כל פעם שאני נתקל במוות בניסיון לתת לעצמי תשובה, מה הלאה?

מה אומרים לילדה שאיבדה את אביה, שלא תוכל לדבר איתו יותר? ואם תדבר לא יוכל להשיב לה? איך מקיימים המשכיות, איך דואגים שהלהבה הקטנה שהצית אדם תמשיך להיות דלוקה לאורך זמן.

שאלות רבות תשובות מעטות.

שואלים אותי אם אני מאמין שיש משהו לאחר המוות, אני עונה שאהיה מאוד שמח לגלות שכן, מאוד שמח אבל גם ומאוד מופתע.

צר לי שלא מזדמן לי לומר לאנשים האלו שמרכיבים את אישיותי כמה אני מלא הערכה אליהם. 

אלוהים עדי, הם יקרים לי וחשובים לי מאוד.

אינני אגואיסט. לא אדרוש עבורם טרגדיה כדי להוכיח להם שאני לצדם תמיד. אך בבואה של טרגדיה (זו טבעה... היא מגיעה בסוף) הם ימצאו אותי סלע איתן לצדם. 

ליל מנוחה.