זה כמו לעלות על הר ולהרגיש שקשה לך לנשום...ופתאום את מתחילה להשתעל..ואולי קצת נחנקת.
זה כמו לשחות בים ולוותר על הרצון לשחות..להרפות.
זה שוב להרגיש שאת נופלת כשרק התחלת לעלות
זה כמו לבכות כ''כ חזק עד שאת רואה נוצצים בעיינים
זה לשבת שעות ולנסות לשכנע את עצמך שהכול בסדר כשהכול לא בסדר.
זה להדחיק את כול מה שהולך בפנים ולדעת שאת הולכת להתפרץ בקרוב
אבל זה לא קורה,את רק מתפרקת לאט לאט..בקטנה.
זה להשתגע מעצם המחשבה שאין לך אף אחד
זה לא להגיד סתם..זה לשבת ולהפנים שהאדם שכ''כ אהבת
כבר לא כאן. וכול השאר...הם לא באמת
הם לא באמת כאן הם סתם חושבים שהם פה
זה לתת את הכול,פשוט לתת מעצמך כול מה שאפשר
ושוב..לדפוק את הראש באותו הקיר.
זה להגיע לרמת המחנק הכי גדולה שלך
כשאת מפנימה שמה שאת רוצה באמת לא יקרה
כשאת מפנימה שאת לא תצליחי, שכבר לא שווה אפילו לנסות.
זה כמו לקבור את עצמך חיה, אחרי שהוא הלך לא באמת נשאר
בשביל מה לבכות..
זה לא שווה להיות אופטימית כי אופטימיות
זאת אשלייה זמנית..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
