גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !

יש הרבה אנשים שמחפשים את המלאכים שלהם, לפעמים, גם אני מופתעת לגלות, שהמלאכים שלנו הם אנחנו עצמנו.

אתמול, בלילה שודרה בערוץ הראשון כתבה על ה"שלוחים", שהם חב"דניקים שלוקחים על עצמם שליחות לפזר את היהדות ברחבי העולם. לדעתי הכתבה הזו, של מר רפפורט, היתה ברמה מאוד נמוכה ולא העבירה בעצם שום תוכן מעבר לפרופאגנדה הרגילה של חב"ד. נדמה היה שגם אותו, הצליחו לשטוף באקסטזה היהודית שכל כך מאפיינת אותם, והצליחה לעבור בכתבה.

אני מסכימה עם הכתב, שהתנועה הזו משנה את פני היהדות היום ולעתיד בכלל. אם יש איזשהו מסלול מוגדר שעובר צעיר ישראלי, כמו, גן-בי"ס-צבא-טיול-לימודים אקדמיים; אז חב"ד משתחל בנקודה טובה בתוך המסלול הזה תמיד. בד"כ, ישראלים שנוסעים לטיול, תמיד פוגשים את המלאכים בשחור (=החב"דניקים השלוחים). הכרובים (=מילה מקראית למלאכים), האלו הצליחו להגיע למצב שבעצם הישראלים מתכננים הרבה פעמים את הטיול שלהם, לפי בתי חב"ד בעולם. אני, כישראלית - יהודייה - חילונית, שמכירה היטב את הקונפליקט היהודי החילוני בארץ, מגלה שזה מאוד מפתיע אותי, שחבר'ה אחרי צבא, עם חיסכון שעבדו עליו קשה מאוד, מתכננים את כל המסלול שלהם וחשוב להם להגיע למשל, לליל סדר בקטמנדו, בבית חב"ד המקומי.

באופן אישי, אני נתקלתי בתנועת חב"ד כבר בארץ, דרך קבוצה של יהודים אמריקנים שהכרתי, שהגיעו לירושליים ל"סמינר". הופתעתי מאוד כבר אז לגלות את קבלת הפנים החמה שלהם, לאור העובדה, שכל מה שידעתי לגביהם בתור ילדה היא הסטיגמה : כן / לא עושים צבא, שגם היא הופרכה די מהר. האמת, שמאז החב"דניקים כקבוצה ריתקו אותי מאוד. בניגוד למשפחה שלי, החב"דניקית והברוקלינאית, שגיליתי שהיא לא מייצגת דבר בתנועה הזו, גיליתי סובלנות מפתיעה ודלתות פתוחות.

אחרי מספר שנים, גם אני כמו אלפי ישראלים אחרים הגעתי לתאילנד. טעונה בסקפטיות והציניות האופיינים לצברית כמוני, קשה לתאר את החום והדאגה שהתקבלתי בבית החב"ד הזה שנמצא במרכז העיר של ה"בנגים והקוקים". האמת היא, שלראשונה נכנסתי לשם בגלל אילוץ. הייתי זקוקה לעזרה ופשוט לא ידעתי למי לפנות. הישראלים המטיילים ישר הפנו אותי לשם.

הדבר הכי קשה לעשות זה לא להחזיר חיוך. תארו לעצמכם, שעומד אדם שלא ראיתם מאודכם, והוא מחייך לקראתכם, ישר גם אני אמצא את עצמי מחייכת אליו, ומחזירה לו עיניים קורנות. החיוך הזה כנראה ממיס כל קוץ וכל דרדר של סקפטיות.

החיוך הזה הוא מה שזוכה לו כל יהודי בHABAD HOUSE. הבעיה עם קקטוסים כמונו, שאם אין לנו קוצים אין לנו הגנה.

והאם באמת כרובים, או, המלאכים בשחור, הם הדבר שהיינו רוצים להפקיד בו את ליבנו ?!

הרגשנות הטיפשית, שהביאה אותי להתמלא בגעגועים רבים יותר מאשר מספר הפתקים בכותל, והסקרנות כלפי משהו שנראה מוכר אבל, היה די זר, עשתה את הצעד הראשון כלפי היכרות לא מעמיקה מספיק, עם המפעל והתנועה החשובה הזו.

המושג "שלוחים", מאפיין כמה שכבות גיל, וכמה וכמה סוגי מפעלים. למשל, ישנם שלוחים, שהם בעצם ילדים בני 19 בערך שעדיין לומדים בתנאי ישיבה, אלא שהם עושים זאת במדינה אחרת מהמדינה בה הוריהם גרים, ובתנאי פנימיה כמובן. במקביל ללימודים, כל "סטודנט - שלוח" מהסוג הזה, מאמץ לו איזה אתגר קטן, כמו מפעל של חלוקת מצות שמורות כשרות בבתי ספר לילדים יהודיים, או אימוץ ועזרה לבית כנסת שאין מי שממש ידע להעביר את כל הטקסים והתפילות בו "נכון". וישנם גם דברים אחרים.

ה"שלוחים" שדיברו עליהם בעיקר בתוכנית, הם ה"שלוחים", שבצעירותם לוקחים את כל ממונם הדל ורכושם ובד"כ הם גם דואגים לשידוך רצוי, וביחד, נוסעים לקצה העולם שמאלה איפה שיש אפילו יהודי אחד מסכן, שאין לו אוכל כשר, למשל.

אחת הסיבות לדעתי שהם מגיעים כנשואים טריים, היא, ש"בחור" אליו הם מתעתדים להגיע אליו,לא היו מוצאים אישה ראוייה ויהודיה להתחתן איתה. הייתרון שהנישואין מקנים להם, הוא ברור מאוד. מעבר לעיניין של הנחמה והזוגיות שכל אדם היה בד"כ רוצה לזכות לה, פה מדובר במשפחות שהן בד"כ מרובות ילדים. ברגע שמגיע משפחה לחור נידח והיא מתחילה להתפרס והיא "חזקה באמונה" כהגדרתם, הרי שצריך לדאוג לחינוך הולם + בית כנסת + מקווה + אוכל כשר, ומכאן משפחת השלוח צריכה לבנות הכל בעצמה, לפ הצורך שלה יחד עם הקהילה שיא מגלה שם ובונה.

החב"דניקים מזכירים לי קצת נמלים שחורות שבונות קן ומשתלטות על סביבה. קשה לי לאמר אם אני אוהבת או לא אוהבת את התופעה הזו שאנחנו קוראים לה חב"ד. מצד אחד, היוזמה שלהם פשוט מפתיעה אותי כל פעם מחדש כשהיא משתמשת בכל האמצעים ה"כשרים" והיהודיים, בינהם ה"שנור" של התרומות וה"קומבינה", ומצד שני, הם קבוצה של חבר'ה עם אמביציות וניצוץ בעיניים שכבר כבה אצל יהודים אחרים ששקעו איש איש בחרדותיו, ואלו באים ומעירים אותנו לתוך המסורת והשורשים שלנו עצמנו.

אני גם קצת "מקנאה" ביכולת שלהם להקריב כל כך הרבה, רק בשביל להגשים את היעוד והחלום שלהם, לעזור ליהודים. גם אני הייתי רוצה לחבר את עצמי עם השורשים שלי ולהצליח לייצג אותם באיזשהו אופן, שעדיין אייני מכירה. אולי זו החילונות שיצרה ניכור אצלנו היהודים הישראלים החדשים - הצברים, אולי מרב אנטי דת שספגנו כבר שכחנו מאיפה באנו. אולי בגלל זה כל כך קל לקרוא אותנו ובקלות למוסס את הקוצים.

למראית עין, הכל באמת מקסים, אלא ש"הדברים החשובים באמת, סמויים מן העין" וזה כל ילד יודע כבר...

אני גדלתי בבית שהיה "כבוד לספר". לא משנה איזה ספר אגב, זו היתה יכולה להיות חוברת עבודה של כתה א'. מספיק שהייתי מקפלת או מקמטת מעט את קצה הדף , ועושה להם "אוזניים", אבי היה ממש מתרגז עלי ועושה לי הרצאה שלמה על חשיבות העיניין.  אולי הפתיע אותי לגלות שיש קבוצה שהיא כל כך אדוקה יהדות, שמוצאת לנכון לאכול ואולי לפעמים להכתים את ספרי הקודש שלנו. אולי... כשעברתי ליד אחת הישיבות שלהם, פשוט נגעלתי לראות איך הם זורקים עטיפות של ממתקים חופשי חופשי על הרצפה בחוסר איכפתיות  ובידיעה, שיש מישהו אחר שינקה. עם זאת, במעין פאנטיות של אמונות טפלות, הם ממהרים לאסוף את כל שאריות הלחם שנשארו בבית ולפזרם כאוכל לציפורים בפארק, כי, זו סגולה לעושר. אני חייבת להוסיף ולציין, שכבר כל כך הרבה לחם היה מפוזר בפארק שהציפורים כבר החליטו להשאיר אותו זרוק על הדשא. במקום כרי דשא שמאפיינים פארק, זכיתי לראות כרי שאריות חלות ולחמניות של השבוע האחרון של בתי הקהילה.

בסידני, יש יותר מ"שלוח" אחד. כל קבוצה של יהודים, יש לה את "שלוח" שלה, למשל, היהודים האוסטרליים שהגיעו מרוסיה, היהודים האוסטרלים שהגיעו מדרום אפריקה, היהודים הישראלים שחיים באוסטרליה, וכמובן, בית חב"ד של המטיילים הישראלים- שם הקהילה לא קבועה כי, מטיילים באים והולכים.

מרתק בהתחלה לראות איך כולם מכירים את כולם. ממש כמו בכפר. האמת היא, שמאוד אהבתי את ה"ביחד" הזה שראיתי בהתחלה, אלא, שעם הזמן התחלתי להבין שלא הכל שם ירוק כמו שחושבים... ומצד שני, אולי אני ממהרת לשפוט לפי ערכים של תרבות אחרת, חילונית או גלובאלית יותר, שפשוט לא מתאימים לתרבות או התת תרבות החב"דניקית.

כשנכנסים לבתים של חב"דניקים, יש הרגשה מאוד מוכרת, של יהדות. מן ריח של ספרים שאני מאוד אוהבת, ועם סידור של מבנה של בית שהוא מאוד "ישראלי" ומוכר. חלקכם לא יבינו למה זה כל כך מוזר בעיני, והסיבה היא, שהרבה מסידורי הבתים של ה"גויים" (לפי המונח הדתי), פשוט לא נראים כאלו. אין להם את ה"סלון" או המקום הזה שכל המשפחה נפגשת בו. אין את הדגש בסידור הבית, למשפחתיות שהיא כאילו מובנת מאליה אצל היהודים.

כשבודקים את הקהילה, היא הרבה פעמים עלולה להיות חצוייה. "מלחמות היהודים" לא פוסחים גם על קהילות של כרובים.

כסף וירוקים בכלל, הם דבר שאכן מעסיקים את המח היהודי ומסתבר, שהדשא לפעמים נראה מוזנח מרב דריכה אובססיבית אחד על השני. אני תמיד תהיתי איך זה שיש כל כך הרבה בתי כנסת בסידני (=26)?! לאט לאט הבנתי, שגם שם, הספרדי לא ירצה להתפלל עם האשכנזי, וה"מתנגד" לא ירצה לחלוק בית תפילה עם החסיד וכו... גם כאן בקהילה שהיא קטנה יחסית ביחס לארה"ב, יכולים להיות שני בתי כנסת בביניין אחד, רק בשביל לנסות ולהוכיח אחד את השני.

חשוב להבין, ש"שלוח" למעשה לא חי ממשכורת. הוא אוסף תרומות בשביל לנהל את הקהילה שלו, ומתוך התרומות האלו, לפעמים הוא מפריש גם איזשהו חלק יחסי גם אליו ולמשפחתו, על מנת להתקיים.

גם בין הכרובים ישנם חילוקי דיעות פילוסופיים משמעותיים. למשל, יש שיגידו שהרבי מילובביץ' נפתר. זאת אומרת יש לו קבר וחייו נגמרו ולכן, צריך אולי למצוא רב חדש. ויש אחרים שיטענו שהוא פשוט "נסתר". כרגע לא רואים אותו, אבל, למעשה הוא המשיח ויתגלה שוב בקרוב וייגאל אותנו, ואז כמובן תיגמר גם עבודת ה"שלוחים", שאותה הוא יזם.

באופן מפתיע, הרב הזה, השאיר את החסידים שלו, ללא דמות רב שתנהיג. מצד אחד, הוא טען בפה מלא שאינו המשיח, ומצד שני החסידים שלו הסיקו שהוא כן. תופעה כזו יכולה לגרום לקרע בפני עצמו בתוך חב"ד. אני תוהה איך הם מצליחים להתמודד עם זה, ולאן זה יוביל בעתיד.

בניגוד לחסידות ברסלב, שם יש רב אחד שהצהיר על עצמו עוד לפני שנפתר שהוא יהיה הרב היחידי והאחרון לפני ביאת משיח, בחב"ד, יש בעיה ממשית של התמודדות בלי רב חי וקיים. הם לומדים לפתור את זה בכל מיני התמודדיות מיסטיות לדעתי. למשל כותבים מכתב עם שאלה לרב הנסתר, ומחכים לתשובה מאיגרות הקודש. אני מוכרחה להודות שהתופעה הזו מאוד יצירתית ומסקרנת בעיני.

לא פחות מסקרן בעיני, שנדמה שהמפעל של הרב = ה"שלוחים", ממשיך לתפוס תאוצה, ולא מרפה. להיפך, נדמה שהילדים גודלים על אידיאל של "שליחות" וכולם רוצים להקריב את חייהם למען הפצת היהדות בקרב היהודים.

הלוואי וגם אני היייתי מצליחה לשלב את השורשים שלי עם החלום או הייעוד שלי.