גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !

זכרונות הם כמו עונש שנתנה לי המורה כשעשיתי משהו רע; לחזור ולכתוב אלף פעם על אותה פיסת נייר, שלא אחזור לעשות את הדברים שוב.

זכרונות הם גם כמו געגוע, דבר שאתה סוחב איתך כמו נשק על הגב, לכל מקום, כמו, חריטה שחוזרת ומנסה לחקות את עצמה שוב ושוב, וכשהיא מגלידה לבסוף, מגרדים אותה קצת, מקלפים, והיא שוב מדממת, במעין קלות שכזו, אני שוב מורחת יוד, ושוב חובשת, כמו ריטואל שחוזר בקצב של עמודי החשמל שחולפים ליידי, ומלווים אותי תוך כדי נסיעה, וממשיכים לארח לי חברה כל הדרך.

אני לא יודעת מה זו הכתיבה הזו "שנפלה" עלי בחודשיים האחרונים. החטא הזה, האם הוא בא באמת לתעד ?! נראה לי, שבניגוד למטרה שחשבתי שהיתה לי כשפתחתי את הבלוג, להנציח, גיליתי מטרה אחרת: למחוק.

כאילו שלוקחים הכל וזורקים לאן שהוא. מקום כל כך רחוק שאפילו בומרנג היה מאבד כיוון ולא חוזר בחזרה.

כל הירוק הזה, במקום לתת לי השראה... האמת היא, שהוא מתחיל לשעמם אותי. נצטרך לחשוב על "ספין אופ"