מאז רצח רבין, כל פעם שאני שומעת או נכון יותר לאמר; מגלה, שהיה ארוע, אני כל הזמן מנסה לחשוב איפה אני הייתי באותו הרגע בדיוק. כאילו מנסה למפות את עצמי על קו הזמן ביחס לעולמות אחרים שנקטפו.
אתמול, כשגיליתי מה קרה, כבר ניסיתי להתעלם, בכל כוחי ניסיתי להדחיק ולזפזפ בין תחנות הטלוויזיה, אך, לשווא. גיליתי בשלב מוקדם יחסית, שעברתי לזפזפ בין ערוץ 10, לערוץ 2 ומידי פעם גם ערוץ 1 המיתולוגי.
גיליתי דבר מאוד מעניין בצפיה הלא רצויה הזו, הכתבים, כאילו ניסו לשכנע אותי להמשיך לעקוב. כל הזמן נאמר שהארוע הטרגי והמצער הזה, הוא כמו פיגוע. כאילו שאם זה באמת היה פיגוע אז אנשים היו רוצים להידבק למרקע, ובגלל שזה ארוע שאינו פגיעה חבלנית, אף אחד לא רוצה להתעניין בכתבים המסכנים שהוזנקו בחולצות טי שירט מהבית.
הטלוויזיה שלנו ביחד עם כוחות החילוץ, בנתה כבר מסורת של טיפול באסונות שכאלו. אנחנו קהל שדורש לראות דם, ודורש לדעת מי עומד מאחורי הדם שנלקח. אם אין את מי להאשים, קשה לבנות דרמה. ואם אין דרמה, ו"אקשן" כמיטב המסורת, אז אין מוטיבציה ריגשית.
מסורת השידור הישראלית, כבר כל כך התחברה עם מסורת תוכניות ה"ריאליטי", שכבר שכחה מתי צריך להפריד.
מתי הפסקנו להזדעזע ? מתי התחלנו להתבדר מריח המתים? מתי עברו כבר להתמכרות הולכת וגוברת של תמונות מזעזעות של עיניים המומות? פעם היינו נכנסים לחרדות ממותחנים בידיונים והיצ'קוק, היום, הכל קטן עלינו, אם זה לא אמיתי זה כבר לא מביא רייטינג, ואם זה אמיתי אז חייבים לראות הוכחות.