טוענים, שחיפה היא עיר של דו קיום, אני תוהה מה זה אומר.
אני גדלתי התחנכתי, ועדיין חיה את חיי בחיפה, ואני לא מצליחה ממש להבין את האמירה הזו שמוזכרת באוזני כל הזמן. האם ב"דו קיום", הכוונה ללכת לאכול חומוס בשכונות ערביות?! האם, הכוונה לזה שיש שכונות ערביות בעיר זה באמת דבר כל כך מורגש עבור היהודים הישראלים שחיים כאן?! לדעתי לא.
המקומות היחידים שפגשתי בכל חיי ערבים חיפאים, היו: בחומוסיות, בתנועות הנוער- במפגשים יחודיים בלבד (!), ובאוניברסיטה החיפנית כמובן...
באף אחד מהמקומות האלו לא הצלחתי לראות קשר של ממש או סוג של דיפוזיה תרבותית.
בחומוסיות- תמיד הם המלצרים שלי. בתנועות הנוער ובית הגפן- תמיד נדמה שהם המארחים והמתאמצים לקשר, ואנחנו היהודים "בעלי הבית" היהירים. ובאוניברסיטה, למרות שבשיעור היו סטודנטים ממוצא ערבי שהתחברתי איתם, תמיד בהפסקות, הן כבר העדיפו לשבת עם חבריהם הערבים ולתפוס את מקומם בנפרד מאיתנו היהודים, או, שאלו היינו אנחנו שהעדפנו לתפוס את מקומנו בנפרד מהם?!
למרות, שחלק גדול מהנוף העירוני החיפאי, הוא דווקא הארכיטקטורה "הערבית", ולמרות שבלי הנופים האלו, ובלי התפילות שנשמעות בחלק מהשכונות מהמסגדים הערביים עם הכיפות הירקרקות, לא הייתי מצליחה לצייר את נוף מולדתי, עירי, וביתי, לצערי, אני לא יכולה להגיד שיש איזשהיא תרבות משותפת. נדמה שכל ניסיון להביא אותנו היהודים עם הערבים לאותו חדר וללמוד משהו האחד מהשני לא באמת הצליח. הכל כאילו מאוד מובנה ובהחלט נראה בעיני , בראיה לאחור, כפתטי.
אז מה תפקיד האוניברסיטה כאן? מה תפקיד החינוך? האם הם אלו שנכשלו בעיניין הזה? האם אנחנו הסטודנטים היהודים, באופן אישי שנכשלנו? אולי הגיע הזמן להודות, שזה פשוט בלתי אפשרי לבנות אחדות בעיניין הזה, ולשמוח בסטטוס קוו המקומי? אולי, פשוט הגיע הזמן להבין שצריכות להיות שתי מדינות לשני עמים, וכל מה שיישאר לנו פה מהתרבות הזו, זה כמה חוגי תיפוף על דרבוקות, כמה עינטוזים בחוגי ריקודי בטן, וחומוס בסוף שבוע?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
