גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !

יותר מהכל, אני זוכרת מחיי הרווקות שלי ושל חברותי, זה...שרצינו זוגיות. זוגיות מהסוג של האחד ולתמיד, או, על החיים ועל המוות.

מצחיק אותי טבע הדברים, שמביא רווקים לרצות להיות נשואים , ונשואים לרצות להיות רווקים...

יש שיגידו, כמו עירית לינור, שזה ההפך, שכל הרווקים חושבים ש"הכי טוב" להיות רווק, וכל הנשואים יגידו ש..."הכי טוב" להיות נשוי... אבל, בואו נהיה רגע כנים עם עצמנו... אם זה היה נכון, אז היו הרבה פחות בגידות בעולם, והרבה פחות אדרנלין מסביב לעיניין הזה.

חווית העקירה במידה מסויימת גורמת לי להרגיש כבוגדת.

אני לא יודעת, אם זה נובע מהחינוך הישראלי, שהוא לדעתי מאוד לאומני, או שאלו הן רגשות של פחד מהצעד ומימוש ההחלטה הזו.

"סבלנות וסובלנות" הם מושגים מאוד אופנתיים בז'ארגון היזרעלי, ולפחות פעמיים בשנה היו נוהגים לערוך לי, ולשאר חברי, "שיעור חברה" בנושא הזה, ו/או, פעילות בתנועת הנוער בעיניין דומה, שלא לדבר על תוכנית טלוויזיה, וקישקושים אחרים.

האמת היא, שעם כל הרצון הטוב גדלתי לחברה מאוד לא סבלנית, ואני כחלק מאותה חברה, כנראה מייצגת אותה למופת. סבלנות היא לא רק כלפי האחר. דבר שלא לימדו אותנו: צריך ללמוד להיות סבלני, ולא למהר ולשפוט קודם את עצמך. רק אחרי שאנחנו לומדים לעשות את המשימה הקשה הזו, אולי אז, נוכל ללמוד לממש  את זה כלפי אחרים.

בשבוע שעבר, בטיול חזרה ברכבת, צוטטתי לשיחה מאוד מרתקת בין שתי בחורות בשנות העשרים המאוחרות לחייהן.

האחת, לפי דבריה, לומדת ומשלמים לה על זה... היא אמרה: "אני במקום מאוד טוב בחיים שלי..."מיד הבנתי שיש פה עיניין עם בחורה "מתחזקת" או, במילים אחרות, היא מהבנות שלומדות יהדות ולא באקדמיה.

השניה, בחורה דעתנית, ובאופן מיוחד מאוד, שלמה עם עצמה. נדמה כאילו היא יודעת היטב מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. אולי היא זו שבעיקר מצאה חן בעיני, לא רק בגלל יופיה, אלא, שהיה בא משהו שלם בחוסר הידיעה שלה לגבי "עיניינים".

ליד שתי הבנות ישב גם חייל במדים אפורים, שעומד לפני שחרור, וכל שאיפתו היא להגיע לארה"ב ולעבוד בMOVING

השיחה שלהם נסובה בעיקר בעינייני הגירה... דבר שלא מעניין אותי כלל וכלל

החייל התחיל עם הבחורה המענייינת, עד שהוא קלט שהיא קצת מבוגרת ממנו וכנראה שאיבד מוטיבציה בשלב הזה באופן טבעי. העיניין הוא, שממנו התחילה השיחה קולחת בין שלושתם. ה"מעניינת" עומדת לפני הגירה, ונדמה שהיא מאוד שלמה עם הצעד הזה, למרות שה"המתחזקת" ה"תקילה" אותה בשאלה שגם אני קצת הייתי המומה ממנה:

"נדמה שאת מאוד אוהבת את הארץ, ואת הישראליות שלך ושל המשפחה שלך" אמרה המתחזקת, "כן, בהחלט" ענתה הבחורה השלמה, ה"מתחזקת" המשיכה לשאול: "איך זה מסתדר עם הרצון שלך לרדת מהארץ ולגדל שם משפחה? את חושבת שהלאומיות והאהבה לארץ היא דבר שיחזיק גם בעבור הדור השני (=שיחיה בחו"ל)?"

ה"שלמה" ענתה בשיא הכנות: "אין לי מושג",

והמשיכה "נחיה ונראה".