גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !

יש שיגידו שבגיל מתקדם... אדם הוא כבר בעל זהות מגובשת. יש לו את הבעיות שלו אבל הוא כבר מודע להן. יש לו כבר את הקיטבק של השטויות מבי"ס וגם פאוץ' קטן עד גדול מתקופות אחרות בחיים, והוא כבר בחר מה לשמור בתוך הקיטבק ומה לזרוק למכולה של המיחזור או לגריסה. מפתיע שקצת כמו חתולים אנחנו מחרבנים את הדרך שלנו לאורך גבול הטריטוריה שלנו בחיים... ומתרצים את ה"עשייה" הזאת בסיסמאות: חירבון הוא כמו דשן.

וכאן אני מגיעה לנקודה הבעיתית: הדשן!

אחרי שהכרתי כל מחבוא וכל פינה מוצלת ופינה מוארת וכל מקום מחורבן אחר שבחרתי בו להטיל את מה שאין ברירה, צריך להתחיל מהתחלה.

ההתחלה היא מהרבה בחינות נחמדה מאוד. במיוחד אם היא היתה מבחירה ויש בה מקומות מרתקים חדשים שיכולים להוות נגזרת דומה אך בו זמנית גם שונה ממה שהכרתי. בחזרה לבעיה (=הדשן), שבסופו של דבר הוא חרא, לכאורה חרא שאתה מטיל הוא הרבה פחות נורא להתכרבל בו, לעומתו להתכרבל בחרא של אחר זה כבר מכה!

וכמו שניסיתי להגיד קודם, הגינה החדשה שלי סבבה, תודה שאתם שואלים, הבעיה היא השכנים :)

מסתבר שבשביל לסמן טריטוריות/ גבולות ועינינים מהסוג הזה צריך ראיה למרחוק. לצערי גוגל מוגל לא ממש עוזר כאן כי הוא יותר מידי אוביקטיבי. מצחיק, אבל ישראלים באוסטרליה הם קודם כל יהודים. לא שזה חדש, תמיד ידעתי שאני גם יהודיה ותמיד ידעתי שיש הרבה שלא אוהבים אותי ויהודים שכמותי, אבל לא תיארתי לעצמי שיהודים שהם לא ישראלים עלולים להוות בעיה. נכון, אני מכלילה. נכון, יש רב גדול בקהילה שניתקלתי בה שממש חיפשו לחבק אותי ורק בגלל שאני יהודיה (שזו חוויה די מפתיעה בפני עצמה) אבל אני מדברת על המיעוט הקטן קטנטן, זה שמסתכל עלי כאילו אני מסכנה. חסרת חיים לא מכירה איפה, כמה , למה, ומתי ובעיקר דברים אחרים שאני אפילו לא יודעת שאני צריכה לשאול. ואני שואלת את עצמי, מה? הם לא יודעים שאני יזרעאלית? הם לא קולטים שאני כבר יודעת את הכל? הם לא מבינים שגם אני לא ממש יודעת כלום אני עדיין כזו?

אני אשקר אם אני אגיד שהופתעתי. קצת כמו העולים מרוסיה בארץ... הקקטוסים המקומיים עוקצים ונדמה שהראשונים מפתחים קהילה די סגורה משלהם. הקקטוסים כאן אומנם מחדדים קוצים, אבל, זה לא ממש עוזר כי ממילא אף אחד לא ממש מתקרב אלא אם יש פירות וגם אותם לא קוטפים בידיים.

מה אני אגיד לכם לרדת מהמטוס עם סנדלים וגרביים זה לא ממש פשוט. והחלק הגרוע זה שכל מה שיודעים עלי זה שהייתי בצבא ויריתי בערבים?!?!?!?! מה?!!?!? אני?!?!!?!? על מה אתם מדברים?!?!!? כל הפמיניזם שנלחמתי עליו וכל גאוות "האישה הלוחמת" שחלמתי עליה, נלחמתי עליה, ולא זכיתי מעולם להגשים אני פתאום, מוצאת את עצמי מדחיקה.

כן, כן... תירוצים? אולי.

אבל לך תסביר לחרש מה ראה העיוור... משהו כזה אבא שלי היה אומר...

החלק הכי יפה, זה אלו שמחבקים אותי, תוך כדי החיבוק שהוא באמת באמת מחמם, אני מקבלת שאלות בנוסח; "את שומר שבת ?" ו...אני? מחייכת חיוך מבוייש שמפחד לוותר על קרני השמש האחרונות המלטפות לפני כניסת החורף הסיבירי, ועונה: SORRY

אז איך שאני יושבת לי בביצה שלי המחוממת, אני חייבת להגיד שבסה"כ אני נהנית. למה? ככה. בחיי הלוואי והיתה לי תשובה מלאת משמעות. שמעתי שעוד מעט יגדלו לי שכנים נרקיסים, אולי זה יפיג את הריח... בינתיים אני נלחמת כמו שור במשחק גלדיאטורים מכור מראש. אתם יודעים מה סחבתי איתי צמוד צמוד בקיטבק ולא הסכמתי לוותר עליו גם כשהגעתי עד לפה? התקווה

אתם יודעים מה אומרים... יהיה בסדר... כל עוד בלבב פנימה...