פגשתי בחורה ישראלית, מאוד נחמדה, שהיגרה לכאן ממש חודש וחצי לפני. אקרא לה "מלח הארץ".
דיברנו קצת על ה"ישראליות" שלנו כאן בחו"ל. אני מרגישה שאני חייבת להעלות את הסיפור שהיא סיפרה לי:
"מלח הארץ" ובעלה בדרכם לאוסטרליה עלו אחרי תחנת ביניים בהונג קונג על טיסה לאוסטרליה. היא מספרת שאחרי התרעננות מרגיעה במיוחד בנמל התעופה שם, הם התישבו במטוס במושבים זוגיים ליד החלון. מאחוריהם, התישבו זוג ישראלים צעירים, בחור ובחורה. "מלח הארץ" אמרה שהיא התרשמה שהם צעירים, בדרך לטיול ("אחרי צבא") שלהם ביבשת. אחרי ההמראה, בעלה הוריד את המושב כדי שיוכל לנסות להירדם, והיא ניסתה לעשות כמוהו אבל משום מה המושב היה תקוע. היא החליטה להפעיל מאמץ קצת אגרסיבי ופתאום היא הבינה שמשהו בולם את הכיסא מאחור. היא פנתה אחורה וראתה שהבחור הישראלי החליט למנוע ממנה את האופציה להוריד את המושב לאחור. לפי מה שהיא סיפרה היא פנתה אליו וביקשה שינסה לאפשר לה להוריד את המושב בנימוס, וזה, סירב ואמר שאין מה לעשות יש לו רגליים ארוכות ו"זה מה יש". מכאן לשם התפתח ויכוח די חריף והחברה של הבחור, זו שישבה לצידו, עלבה ב"מלח הארץ" ואמרה לה: "עכשיו אני מבינה מה זה ישראלים בחו"ל".
אני באופן אישי התרשמתי ש"מלח הארץ" היא בחורה כנה מאוד, וככזו, היא נראתה מזועזעת מהמשפט הזה. היא שאלה אותי וניסתה להבין אם גם אני מרגישה כייצוג וסנגור ראשי למדינה שרק "אתמול" עזבתי. כמובן שהנהנתי בחיוב ובחיוך מובך למדי. טוב, לפחות אני יודעת שאנחנו צוות של סנגורים, גם אם אנחנו עובדים לבד.
החיים כיורד, ואולי כיורד שעוד לא נקלט בסביבתו החדשה, הם קצת כמו ויכוח ב"חוג לויכוחים" ב"שעת חברה" או "שעת מחנך" שנותנים לך משימה לסנגר באופן "נכון" על דבר שאתה לא מאמין בו, ובצורה הטובה ביותר.
פוליטיקאית אף פעם לא הייתי, וכאחת שהיא לא פוליטיקאית, נפלה עלי משימה לא קלה. כנראה משימה לחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
