פיגועים והתפוצציות למינהן, מוציאות ממני את האדם האחר.
ה"אדם האחר" שלי, הוא אדם די כועס וגם די מפוחד, יחד.
רק לפני חודשיים בערך, כתבתי על האנגלים שפגשתי באוסטרליה. כמובן, רב האנגלים שפגשתי בד"כ היו משכמם ומעלה, והיה לי קל מאוד להתחבר אליהם ברמה האישית.
אני לא אחשוב על האנגלים שאהבתי, כי, זה פשוט כואב הרבה יותר מידי.
משום מה, מפרספקטיבה של זמן, מה שבאמת הפליא ואולי גם הצליח להכעיס אותי, היו דווקא אותם אנשים אנגלים, שלא הצלחתי להציג את הישראליות שלי בפניהם. אני לא ממש יודעת אם אני לא הצלחתי וגרמתי לדיסקומוניקציה בינינו, מתוך סערת רגשות ישראלית שכזו, או, שאולי הם באמת סרבו להבין ולהאמין. מן תמימות יפה וורודה שכזו.
יש שיגידו, שאנחנו מסתכלים על החיים במשקפיים צבעוניות;
אם אנחנו קמים בבוקר ו"טוב לנו", אנחנו עוטים משקפיים ורודות, ולכן, גם נדמה לנו כשאנחנו מסתכלים על אנשים אחרים, שגם להם מעט טוב יותר ממה שהם באמת מרגישים.
זאת אומרת, בשביל לראות את המציאות האמיתית שלנו באותו בוקר עם משקפיים ורודות, אנחנו צריכים לקחת את מה שאנחנו רואים (X) ולהחסיר ממנו את הורוד של המשקפיים (POO), מה שנגלה זו את האמת האמיתית
(X-POO). אבל, תגידו לי בבקשה, מי באמת רוצה לדעת את האמת האמיתית?!
האמת האמיתית של היום, היא שכל אותם אותם אנגלים שניסו להוכיח ש"הם יודעים הכל", הצליחו בטיפשותם להתכחש למציאות ולאמת.
כנראה שלפני שנה וחצי כשעוד פגשתי את אחד החצופים מהם, וניסיתי להסביר ש"ישראל היא השער האחרון" בין הטרור לשאר העולם, צדקתי.
וכמו שנאמר כבר, עדיף להיות חכם ולא להיות צודק. אולי משקפיים גורמים לנו להיראות חכמים יותר, וצבעוניים יותר, אבל, הם בהחלט לא עושים אותנו לכאלו.
קשה לי לתאר את הכאב של הצדק. הוא נועץ בי ציפורניים של נמר, שהיה כלוא הרבה זמן.
צדק הוא דבר מיותר. כמה אושר ושמחה, יכול היה להביא לי קצת חוסר צדק, וקצת יותר טעויות מצד מוחי וליבי הבוסריים משהו.
הטרור, כמו התפרצות געשית שאני לא יכולה לצפות מראש, מתפרץ כל פעם במקום אחר.
אחת הסיבות, שכל כך גרמו לי לרצות להגר, היא הבריחה מאזור הביצות הטובעניות והמבעבעות שמסביב להר הגעש הלא צפוי הזה של הטרור. ועכשיו, כל מה שאני מקווה, זה שהאוסטרלים שבקרוב מאוד אהיה אני חלק מהם, ידעו לעזור לי ולעצמם, ולא לתת לאדמה הגעשית הזו לסחוף אותי עם הלבה.
מאז הרצח הטרוריסטי הראשון שקטף את חברתי לשירות הצבאי, נעשיתי מאוד כואבת. כל פיגוע, כל אדם, כל מדינה שנפגעה, חוויתי כל פעם מחדש את הכאב שבחוסר האונים. חוסר האונים, שגרם לי לשבת מול אקווריום הטלוויזיה מרותקת כמו במסמרים גדולים מאוד לכורסא, ולצפות שעות על גבי שעות, במספר ההרוגים והפצועים שמזילים דם כמו דונג מנר בוער.
עיני שחוו הכל עם עדשות עבות של דמעות, ראו הכל ממקום מאוד מטושטש ואישי, ולא יכלו להשתחרר מהחרדה גם לאחר שנעצמו.
לונדון בשבילי היא אותה עיר של פרזיטים שקינאתי בהם על שלוותם ותרבותם.
זה אותו המקום בדיוק, שרציתי לזכות בתשומת ליבם למולדתי, ואמפטיה למצב והלך רוח קשה שמאפיין את רחובות ישראל. ועכשיו, אני מבינה שרציתי כנראה יותר מידי. נראה שביקשתי משהו לא נכון. נראה שכל שאיפותי להביא אמפטיה, הביאה להתפרצות זועמת ואש שורפת, ואין מספיק דמעות לכבות את הכאב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
