גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !

כשהתחלתי לכתוב פה, אז חשבתי שאני אכתוב על אוסטרליה. מפה לשם אני עדיין כאן, והאמת היא, שאני מוצאת את עצמי כותבת בעיקר על עצמי, ועל הארץ, כנראה שזה קורה, בגלל שאני עדיין פה...

"לחיות על מזוודות" יכול להיות בלתי נסבל. לקום בבוקר לשתות משהו, לקפוץ לתיבת הדואר עוד לפני שציחצחתי שיניים, ולגלות, שגם היום עוד לא הגיע הניירת...

האמת, שבזמן האחרון, ירדה ממני האובססיה של בדיקת הדואר. בזמן האחרון, ובעיקר בגלל השמש, הים, והקיץ, גיליתי שמתאים לי למשוך פה את הלימבוס הזה (= מצב הביניים).

עוד חודש עוד חודשיים, למי אכפת? סבבה להיות בחופש... במיוחד אם יש לך תירוץ ...

אז נכון שזהו מצב זמני, אבל, לפעמים מצבים זמניים בחיים הם די ארוכים, ולא תמיד רואים את הסוף שלהם, ולמרות שזה יכול לתסכל, אני מגלה שזה יכול להיות מאוד מהנה.

למה הדבר דומה?

זוכרים את החופש שבין כתה י"ב, לבין הצבא? אצלי לפחות, תאריכי הגיוס שונו מספר פעמים, והחלק הטוב שבזה , שפשוט האריכו לי את החופשה כל הזמן. לא היו לי מחויבויות חוץ מלצאת ולבלות ולנצל את הזמן באזרחות. היתה לי סיבה לא להיקרא "פראזיטית".

מזל שעשיתי צבא, ככה למדתי להעריך את התקופה הזו, שהיא בסה"כ תקופה זמנית, אבל, פשוט לא נגמרת...

מזל שאני גם ישראלית, ככה אני יודעת לחיות היום כאילו אין מחר...

חבל רק שהזמן בורח... הייתי מוכנה לחזור אחורה ולעשות כמה דברים קצת אחרת... אולי גם הייתי מוותרת על הצבא ורק ממשיכה את תקופת הלימבוס לתקופה ארוכה אחת גדולה מאוד.

דבר אחד בטוח, הייתי מאריכה קצת את תקופת הלימודים באונ'... זו תקופת הפראזיטיות הטובה והארוכה ביותר בחיים ובכלל.

כשאתה סטודנט, ושואלים אותך "מה אתה עושה בחיים"? אז זה נורא קל, יש לך תשובה אידיאלית: "סטודנט"!

זה שאתה פאראזיט מארץ הפארטאזיטים, זה ממש לא משנה לאף אחד, למה? כי יש לך TITLE ולכן יש לך מעמד. ממש כמו בתקופת הצבא, יש לך דרגה, ולכן לאף אחד לא באמת משנה מה אתה כן עושה, או נכון יותר לאמר, "עד כמה אתה לא ממש עושה מספיק".

עכשיו, בימים אלו, אין לי TITLE, זו ממש בעיה... עכשיו עליתי לדרגה של פראזיטיות אמיתית! קוראים לה חופש.

אז היום כששואלים אותי מה אני עושה, אני לא ממש יכולה להגיד. רב האנשים בכלל לא יודעים שאני ממש ממש ממש קרובה לעוף מפה ולתמיד. וכשהם פונים אלי, הם ממש מתעצבנים מרמת הפראזיטיות שאני מפגינה... לא נעים... אז החלטתי לקבל על עצמי תפקיד חשוב, משהו שיתרום משהו למישהו: החלטתי ללכת ולהתנדב.

יש לי רקורד התנדבותי די יפה, ככה שזו לא אמורה להיות בעיה...

משום מה כל המוסדות שפניתי אליהם, שצועקים וזועקים לעזרה בתשקורת, לא ממש זקוקים לה באופן מעשי,

אז בינתיים, רק שתדעו, אני נהינת מהפָּרָזִיטיות שלי בעזות מצח, בלי בושה, ומוצצת כל יום של שמש עד הסוף! וימותו הקנאים!

אלו סוגי סרטים את הכי אוהבת לראות?

סרטים קצרים במיוחד....

האם היו לך פעם סיוטים מסרט מסוים? איזה?

כן, היו לי סיוטים מסרט כתום !

האם את בוכה בסרטים עצובים? איזה סרט הכי ריגש אותך?

לא בוכה מסרטים

מה הסרט הכי מצחיק, שראית עד היום?

הסרט הכתום - אין ספק בכלל

האם סרט רומנטי גורם לך לגעגועים לחבר (או, במידה ואין לך, גורם לך רצון למערכת יחסים)?

סרט רומנטי... באיזה צבע הוא מגיע?! נראה לי שהוא יתאים לי לחולצה עם הלבבות הורודים ...

האם סרט מסויים גרם לך להאמין במשהו חדש? לשנות את דעתך לגבי משהו?

אין חדש תחת השמש, ואין סרט שישנה לי ת'חיים.

מי שחקן הקולנוע, האהוב עלייך בכל הזמנים?

כל העולם במה, ואין לי פייווריטים בסרט שלי.

האם פגשת פעם שחקני קולנוע מפורסמים? מי למשל?

לא, וממילא שחקנים לא מגרים אותי ולא מרגשים אותי :)

זכרונות הם כמו עונש שנתנה לי המורה כשעשיתי משהו רע; לחזור ולכתוב אלף פעם על אותה פיסת נייר, שלא אחזור לעשות את הדברים שוב.

זכרונות הם גם כמו געגוע, דבר שאתה סוחב איתך כמו נשק על הגב, לכל מקום, כמו, חריטה שחוזרת ומנסה לחקות את עצמה שוב ושוב, וכשהיא מגלידה לבסוף, מגרדים אותה קצת, מקלפים, והיא שוב מדממת, במעין קלות שכזו, אני שוב מורחת יוד, ושוב חובשת, כמו ריטואל שחוזר בקצב של עמודי החשמל שחולפים ליידי, ומלווים אותי תוך כדי נסיעה, וממשיכים לארח לי חברה כל הדרך.

אני לא יודעת מה זו הכתיבה הזו "שנפלה" עלי בחודשיים האחרונים. החטא הזה, האם הוא בא באמת לתעד ?! נראה לי, שבניגוד למטרה שחשבתי שהיתה לי כשפתחתי את הבלוג, להנציח, גיליתי מטרה אחרת: למחוק.

כאילו שלוקחים הכל וזורקים לאן שהוא. מקום כל כך רחוק שאפילו בומרנג היה מאבד כיוון ולא חוזר בחזרה.

כל הירוק הזה, במקום לתת לי השראה... האמת היא, שהוא מתחיל לשעמם אותי. נצטרך לחשוב על "ספין אופ"