גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !

אני לא יודעת אם הפסימיות שבי, היא חלק מהישראליות שבי.

אני תוהה,

עכשיו כבר ברור לרובנו שתהיה התנתקות. ברור לא פחות שסוף סוף, יהיו שתי מדינות לשני עמים.

טוב, יופי, אז כולם מרוצים עכשיו?! אז זהו, שלא!

לא נראה לי שהם יסתדרו בלעדינו, זאת אומרת, אין מצב שהמדינה הפלסתינית, תצליח לפתח ולהתפתח בלי תמיכה שלנו, וגם של אחרים, כגון ארה"ב.

אני לא משלה את עצמי. הבעיות רק מתחילות.

"שלום", לא יהיה כל כך מהר ("ומשיח גם לא מטלפן"), גם אם תקום המדינה הפלשתינאית בקרוב מאוד, עדיין הם ישנאו אותנו בדם. אני רק מקווה שהקיצוניים שבהם יתמעטו עם הזמן ויבלטו פחות. אני גם מקווה שהקיצוניים שבנו, ישלימו עם זה כבר.

אז כמה מאות שנים ייקח להם ולנו להבין, שלא מספיק מדינה בשביל שגשוג של עם, צריך, גם יחסי שכנות טובה בשביל תשתית ופיתוח?

המדינה שלנו כל כך קטנה, קטנה כמעט כמו שיכון של עמידר. אם ישראל לא היתה דואגת לבצע הסכמי שלום עם כל המדינות השכנות, אז מזמן היא כבר לא היתה מחזיקה מעמד. עכשיו, נותר גם לפלשתינאים להבין את זה:

המדינות הערביות יאכלו אותם ללא סנטימנטים, וללא עכבות. יאללה, מהר מהר לעשות שלום, ולפני שעושים שלום, הגורל ההפכפך של הפלשתינאים, יאלץ אותם לעשות שלום איתנו.

החומה, קרוב לוודאי שבאמת פותרת אי אילו בעיות בטחוניות, אבל, בעיות קשות לא פחות יפתרו כשיפילו אותה...

מצד שני, אולי יהיה סבבה, פינק פלוייד יבקרו לאיזה הופעה קטנה בארץ, ואם לא הם, אז בטוח יהיו איזה אלף להקות חקייניות שיעשו את התסריט / ארוע לפתטי, וידוע ומוכר מראש... והכי מגניב, יהיה לאסוף חתיכות של חומה עם אזובי הקיר וגרפיטי, ולמכור הכל בשקל... טוב נו, לפחות מישהו יצליח לעשות מזה קצת כסף...

טוענים, שחיפה היא עיר של דו קיום, אני תוהה מה זה אומר.

אני גדלתי התחנכתי, ועדיין חיה את חיי בחיפה, ואני לא מצליחה ממש להבין את האמירה הזו שמוזכרת באוזני כל הזמן. האם ב"דו קיום", הכוונה ללכת לאכול חומוס בשכונות ערביות?! האם, הכוונה לזה שיש שכונות ערביות בעיר  זה באמת דבר כל כך מורגש עבור היהודים הישראלים שחיים כאן?! לדעתי לא.

המקומות היחידים שפגשתי בכל חיי ערבים חיפאים, היו: בחומוסיות, בתנועות הנוער- במפגשים יחודיים בלבד (!), ובאוניברסיטה החיפנית כמובן...

באף אחד מהמקומות האלו לא הצלחתי לראות קשר של ממש או סוג של דיפוזיה תרבותית.

בחומוסיות- תמיד הם המלצרים שלי. בתנועות הנוער ובית הגפן- תמיד נדמה שהם המארחים והמתאמצים לקשר, ואנחנו היהודים "בעלי הבית" היהירים. ובאוניברסיטה, למרות שבשיעור היו סטודנטים ממוצא ערבי שהתחברתי איתם, תמיד בהפסקות, הן כבר העדיפו לשבת עם חבריהם הערבים ולתפוס את מקומם בנפרד מאיתנו היהודים, או, שאלו היינו אנחנו שהעדפנו לתפוס את מקומנו בנפרד מהם?!

למרות, שחלק גדול מהנוף העירוני החיפאי, הוא דווקא הארכיטקטורה "הערבית", ולמרות שבלי הנופים האלו, ובלי התפילות שנשמעות בחלק מהשכונות מהמסגדים הערביים עם הכיפות הירקרקות, לא הייתי מצליחה לצייר את נוף מולדתי, עירי, וביתי, לצערי, אני לא יכולה להגיד שיש איזשהיא תרבות משותפת. נדמה שכל ניסיון להביא אותנו היהודים עם הערבים לאותו חדר וללמוד משהו האחד מהשני לא באמת הצליח. הכל כאילו מאוד מובנה ובהחלט נראה בעיני , בראיה לאחור, כפתטי.

אז מה תפקיד האוניברסיטה כאן? מה תפקיד החינוך? האם הם אלו שנכשלו בעיניין הזה? האם אנחנו הסטודנטים היהודים, באופן אישי שנכשלנו? אולי הגיע הזמן להודות, שזה פשוט בלתי אפשרי לבנות אחדות בעיניין הזה, ולשמוח בסטטוס קוו המקומי? אולי, פשוט הגיע הזמן להבין שצריכות להיות שתי מדינות לשני עמים, וכל מה שיישאר לנו פה מהתרבות הזו, זה כמה חוגי תיפוף על דרבוקות, כמה עינטוזים בחוגי ריקודי בטן, וחומוס בסוף שבוע?!

מאז רצח רבין, כל פעם שאני שומעת או נכון יותר לאמר; מגלה, שהיה ארוע, אני כל הזמן מנסה לחשוב איפה אני הייתי באותו הרגע בדיוק. כאילו מנסה למפות את עצמי על קו הזמן ביחס לעולמות אחרים שנקטפו.

אתמול, כשגיליתי מה קרה, כבר ניסיתי להתעלם, בכל כוחי ניסיתי להדחיק ולזפזפ בין תחנות הטלוויזיה, אך, לשווא. גיליתי בשלב מוקדם יחסית, שעברתי לזפזפ בין ערוץ 10, לערוץ 2 ומידי פעם גם ערוץ 1 המיתולוגי.

גיליתי דבר מאוד מעניין בצפיה הלא רצויה הזו, הכתבים, כאילו ניסו לשכנע אותי להמשיך לעקוב. כל הזמן נאמר שהארוע הטרגי והמצער הזה, הוא כמו פיגוע. כאילו שאם זה באמת היה פיגוע אז אנשים היו רוצים להידבק למרקע, ובגלל שזה ארוע שאינו פגיעה חבלנית, אף אחד לא רוצה להתעניין בכתבים המסכנים שהוזנקו בחולצות טי שירט מהבית.

הטלוויזיה שלנו ביחד עם כוחות החילוץ, בנתה כבר מסורת של טיפול באסונות שכאלו. אנחנו קהל שדורש לראות דם, ודורש לדעת מי עומד מאחורי הדם שנלקח. אם אין את מי להאשים, קשה לבנות דרמה. ואם אין דרמה, ו"אקשן" כמיטב המסורת, אז אין מוטיבציה ריגשית.

מסורת השידור הישראלית, כבר כל כך התחברה עם מסורת תוכניות ה"ריאליטי", שכבר שכחה מתי צריך להפריד.

מתי הפסקנו להזדעזע ? מתי התחלנו להתבדר מריח המתים? מתי עברו כבר להתמכרות הולכת וגוברת של תמונות מזעזעות של עיניים המומות? פעם היינו נכנסים לחרדות ממותחנים בידיונים והיצ'קוק, היום, הכל קטן עלינו, אם זה לא אמיתי זה כבר לא מביא רייטינג, ואם זה אמיתי אז חייבים לראות הוכחות.