גינת ירק או עציץ? זאת השאלה !

פגשתי בחורה ישראלית, מאוד נחמדה, שהיגרה לכאן ממש חודש וחצי לפני. אקרא לה "מלח הארץ".

דיברנו קצת על ה"ישראליות" שלנו כאן בחו"ל. אני מרגישה שאני חייבת להעלות את הסיפור שהיא סיפרה לי:

"מלח הארץ" ובעלה בדרכם לאוסטרליה עלו אחרי תחנת ביניים בהונג קונג על טיסה לאוסטרליה. היא מספרת שאחרי התרעננות מרגיעה במיוחד בנמל התעופה שם, הם התישבו במטוס במושבים זוגיים ליד החלון. מאחוריהם, התישבו זוג ישראלים צעירים, בחור ובחורה. "מלח הארץ" אמרה שהיא התרשמה שהם צעירים, בדרך לטיול ("אחרי צבא") שלהם ביבשת. אחרי ההמראה, בעלה הוריד את המושב כדי שיוכל לנסות להירדם, והיא ניסתה לעשות כמוהו אבל משום מה המושב היה תקוע. היא החליטה להפעיל מאמץ קצת אגרסיבי ופתאום היא הבינה שמשהו בולם את הכיסא מאחור. היא פנתה אחורה וראתה שהבחור הישראלי החליט למנוע ממנה את האופציה להוריד את המושב לאחור. לפי מה שהיא סיפרה היא פנתה אליו וביקשה שינסה לאפשר לה להוריד את המושב בנימוס, וזה, סירב ואמר שאין מה לעשות יש לו רגליים ארוכות ו"זה מה יש". מכאן לשם התפתח ויכוח די חריף והחברה של הבחור, זו שישבה לצידו, עלבה ב"מלח הארץ" ואמרה לה: "עכשיו אני מבינה מה זה ישראלים בחו"ל".

אני באופן אישי התרשמתי ש"מלח הארץ" היא בחורה כנה מאוד, וככזו, היא נראתה מזועזעת מהמשפט הזה. היא שאלה אותי וניסתה להבין אם גם אני מרגישה כייצוג וסנגור ראשי למדינה שרק "אתמול" עזבתי. כמובן שהנהנתי בחיוב ובחיוך מובך למדי. טוב, לפחות אני יודעת שאנחנו צוות של סנגורים, גם אם אנחנו עובדים לבד.

החיים כיורד, ואולי כיורד שעוד לא נקלט בסביבתו החדשה, הם קצת כמו ויכוח ב"חוג לויכוחים" ב"שעת חברה" או "שעת מחנך" שנותנים לך משימה לסנגר באופן "נכון" על דבר שאתה לא מאמין בו, ובצורה הטובה ביותר.

פוליטיקאית אף פעם לא הייתי, וכאחת שהיא לא פוליטיקאית, נפלה עלי משימה לא קלה. כנראה משימה לחיים.

כדור הוא צורה שלא משנה מאיזו זוית נסתכל עליה היא לא משנה צורה. כל היטל נראה כמו עיגול.

החיים כמו עיגול אולי לא משנים צורה אבל התפיסה שלנו לגביהם, משתנה מזוית לזוית או ממקום שבו אנו מביטים עליהם. לפעמים, יש לנו ציפיות משונות מעצמנו ומהסובבים אותנו.

כשאני כותבת "משונות", הכוונה לא בהכרח למשהו מופרח. זה יכול להיות דבר פשוט למדי, עם זאת הוא נראה אחרת מזויות שונות ועדיין ממשיך להתגלגל למקומות שאנחנו לא בהכרח זורקים אותו אליהם.

כשמלמדים אותנו לספור, די מכניסים את צורת החשיבה שלנו ללקות. מלמדים אותנו לתכנן ולצפות זויות מראש גם אם אנחנו לא ממש רואים אותן. מלמדים אותנו על קווים ועינינים ואני שואלת את עצמי מה זה בעצם תורם לנו?

החיים כמו טפיל תמיד רודף אותנו או שאנחנו רודפים אותו עם השאיפות הדביליות והסקרניות שלנו. האם הספירה לאחור היא בעצם יכולת יצירתית שמכניסה בנו עיניין שמעביר לנו את הזמן? מעבירה את הזמן עד שהוא נגמר...

כמו הרבה אנשים חלמתי לצאת, לגדול, להגשים, ולהכיר דברים שונים מחוץ לקיבוץ הקטן שגדלתי בו. משהו ענק שעוברים בו אלפי אנשים ביום שאין לי בכלל סיכוי להכיר אפילו אם ניסיתי. הסתקרנתי למצוא איזה משהו שונה ואחר ממה שאני מכירה. חשבתי שהמשהו הזה יהיה במקום גדול מימדים כי רק אחד כזה יוכל להגשים כמות כזו של רעיונות ותחלופה אנושית וריצות ממקום למקום, שבעזרתה ניתן יהיה להכיר רעיונות שונים ממה שהכרתי.

אחרי מאמצים גדולים הגעתי ממקום קטן למקום גדול. מקום גדול שאין לי אפילו סיכוי להכיר כמו שצריך. וכשאני אומרת כמו שצריך אני מדברת על כל דרך קיצור וכל פינה וכל שם כמו שהיה נדמה לי שאני מכירה בפרדס ליד השוקת.... לכלוכית והרבה ירוקת...

נחשו מה גילית במקום רחב הידיים הזה?

כלום.

בחיי כלום.

אולי התעוורתי. אולי.

אולי נקטעו לי הרגליים ואיבדתי חוש כיוון.

אולי קרה משהו אחר ואין לי שם לדבר הזה. אולי

אבל אתם יודעים מה? גיליתי שכמעט הכל אותו הדבר. איזו אכזבה!

אנשים לא ממש רצים וגם לא ממש מענינים.

אתם יודעים - אנשים כמו אנשים מדברים שפות שונות. מדברים הרבה אבל גם אם זה משהו חשוב אני לא ממש יכולה להבין.

סוריאליזם, אחלה מילה!

חבל שלסוריאליזם אין צורה.

דברים שנראו לי מצחיקים פתאום לא מובנים. דברים שאחרים מוצאים מצחיקים נראים לי כמו איזה פתגם שהוצא מהקשרו ואני לא מצליחה להבין למה הם צוחקים.

ציפורים שנראו לי יפות פתאום נראות כאילו ברחו מהכלוב של השכן וזה רודף אחריהן באובססיה.

כאילו לקחו לי את חדר הילדות שלי וחילקו פריטים ממנו לדירות שונות באותו ביניין זר שהפך לימים קצת לבית סוהר או אולי בית משוגעים??? כל מה שנשאר לי לעשות זה לצפות בבית הברבי הזה ולהשגיח שלא ישתמשו במיטה כמו בעציץ ובמנורת השולחן כמו בכלוב ציפורים.

הבעיה עם צמחים שהם תקועים עמוק באדמה וברגע שמעבירים אותם מקום או משנים להם את האדמה הם בבעיה.

כן, ישנם סתגלנים. אבל האם אי פעם נתקלנו בהם באופן אישי?

האם הסתגלנים פורחים במלוא עוצמתם בכל מקום שבחרו לעבור אליו? או האם לומדים, עם הזמן, לפתח קשרים קוצניים שמגדרים ומגדירים אותם מחדש, ואת מה שלמדו בעל כורחם לאהוב?

להגיד שנפל עלי געגוע זה לא ממש נכון. כמובן שישנם דברים ואנשים שחסרים לי, אבל לא עד כדי כך . מה שמשגע אותי זו הבדידות והצורה שהיא תופסת. אני אפילו לא יודעת להגדיר צורה לבדידות. אולי זה קל להגדיר צורות כשמסתכלים על מה שסובב אותך. פה, הצורות מקבלות שמות שאני לא מכירה והזויות משתנות מהר מידי.

בדידות זה קצת כמו להיות לבד עם הרבה רעש,

מי שהוא יכול להראות לי את הכפתור של ה pouse?