|
| 10/2009
פוסט ראשון מכאן
אחרי שלוש שנים של מחשבות ושנה של תכנונים עשינו את זה. מכרנו, זרקנו,
אחסנו, ואת השאר ארזנו בשק ענק עם משקל עודף גבולי, וזרקנו על המטוס
ללונדון ומשם לרכבת לקמברידג'. חפצים פורקים מהר, רגשות וגעגועים משתחררים
לאט, במקומות לא צפויים, ללא הכנה מראש. כמו שכתבה צרויה להב ""ואת
המציאות נסגור מאחורי הדלת. היא ..מתגנבת דרך הסדקים ממילא." ELN מתחיל
ללמוד שבוע הבא, שאצלנו זה ממחר, מתכונן למלא אחר הגדרת הויזה שלו
"סטודנט". הטייטל שלי הוא "תלוי בELN" (נכון, יש גם ביטוי כזה), אבל
התוכנית שלי כאן היא דווקא קצת להתנתק, שזה בעיקר אומר "לא לעסוק במקצוע".
עכשיו
אני מסתכל שמאלה מהמחשב, חלון הענק נראה כמו התמונה שתמיד רציתי לתלות
בסלון - גוונים שונים של ירוק עם נגיעות של שלכת אדומה. כרגע זרזיף מטשטש
את התמונה. אם פותחים את החלונות ועוצרים את הנשימה לא שומעים כלום. אפילו
הציפורים פה שקטות. "ויופי, יופי, יופי", אם לצטט את דודה מלכה. מרקופריד פרסם פוסט על
החיות העירוניות בארץ, ואצלנו אני מופתע להתקל בסנאים, אווזים, פרות
וסוסים, כשאני משוטט בשכונה החדשה שלנו. גם הגוף מתחיל להתרגל: העור לקור
וליובש, העיניים לאור העמום שלא דורש משקפי שמש, הרגליים להליכות הארוכות
(בקרוב לרכיבות האופניים).
מדי פעם אני נתקף לחץ קל: מה אם לא תמצא
עבודה חלקית? מה אם תבזבז את הזמן? בינתיים אני משתהה על "עכשיו", מלקט
פטל מהנחל שמאחורי הבית, משווה מחירי עמלות בנקים וטלפונים, רושם את מונה
החשמל - הוא נותן לי רק מספר התחלתי, שאלת השימוש שלי נתונה עכשיו רק
להשערות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
