|
| 11/2009
הקול האחר
"ציפור מה את מזמרת
מישהוא אחר
מזמר מגרונך"
(יונה וולך, בעיות זהות)
התבגרתי קצת אחרי כולם. בחטיבת הביניים היה לי קול גבוה ודק, ובמשך שנתיים ארוכות כל פעם שחליתי או הייתי צרוד היו קופצים עלי עם "סוף סוף מתחלף לך הקול!", ואני הייתי מחייך ואומר "אולי" אבל יודע שעוד לא הגיע זמנו. כך, גם כשהוא התחלף, לאט ובהדרגתיות ובלי שבירות מצחיקות, הוא נשאר טיפה גבוה. כשהגעתי לבסיס שלי בצבא בדיוק התחלתי להתמודד עם שאלת הזהות המינית, שהציפה אותי בעוצמה אדירה, ובקעה בין הסדקים של ההסתרה. הרגשתי לבד בסירה הזאת בלי שום דוגמא להשען עליה, וכל עשרים ומשהו אחוזי ההומואים שהסתבר לי בדיעבד ששרתו איתי באותה יחידה קטנה, היו עמוק בארון ונסתרים מהעין. הקול שלי היה סימן שהרגשתי שאני צריך לכסות יחד עם המדים. הייתי מגיע בבוקר ומחליט "היום אדבר נמוך יותר". נכשלתי בנסיון הזה, הקול הגבוה ניצח, ונאלצתי להתמודד (בהצלחה) עם הלחישות והרמות הגבה.
ביום הראשון לאוניברסיטה החלטתי שאני לא מסתיר. הגעתי עם ג'ינס צמוד וחולצה כתומה של "מאמז", שיער ארוך עם פאן אה-לה עופר ניסים, ואמביציה של ריס וית'רספון ב"לא רק בלונדינית". הרגיש לי מאוד טבעי שאלה התקבלו ללא לחישות והרמות גבה. סיימתי את התואר והתחלתי את הסטאז', בו הייתי צריך ללכת לבתי משפט לבוש בחליפה ולדבר מול שופטים, והמורה שלי לפיתוח קול אמרה שאני צריך לעבוד על קול סמכותי יותר. במשך תקופה ניסיתי שוב לדבר נמוך וחזק יותר, שזה היה, לדבריה "הקול הטבעי" שלי. בסופו של דבר נכשלתי בנסיון ההסתגלות אבל ניצחתי בבתי המשפט.
ועכשיו נחתתי במדינה זרה. הדיבור שוב הפך לזירת קרב - מבטא ואינטונציה התוו יחסי כוחות. הכרתי בריטי שלומד עברית ושמתי לב שהשאלה מי מגניב יותר תלויה בשאלה האם בחרנו לדבר עברית או אנגלית. המאבק נוכח בכל מקום, בבנק ובתור לסופר. אני יודע שזאת תמיד שאלה של זמן והסתגלות. השאלה היא האם אספיק לעבור את המכשול לפני שהזירה נפתחת מחדש, או שאצליח כבר לצאת מהמשוואה הזאת ולהפסיק את המאבק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
