באר הצעקות שליד קני הסוף

לא מסכה, מסכות.

יש לי שתי מסכות כל יום, כל היום. אחת בעבודה, שעולה לי על העצבים כל יום מחדש וכל דקה שאני שם. הכל בינוני ושום דבר לא מספק, הכל עובר ליד האוזן. לא מרוצה ולא מדבר על זה עם הממונים. אמרתי לקולגה שלי שאני לא הכי מרוצה שם אז היא בעצמה אמרה שאני עושה עבודה טובה בלא להראות את זה. ואז, נוסע הביתה ואין לי שניה להיות עצמי וכבר אני שם מסכה שניה. אוהב את החברה שלי. אבל מתוסכל עד השמים כל פעם שאני בא ויש פרצוף מדוכא או כאוב או בלי חיוך, ועל אינטימיות אין מה לדבר בכלל. אבל המסכה של הסבלנות וההבנה וההכלה תמיד על הפנים. לא מקבל תמיכה, לא ממנה ולא מאף אחד אחר. לא ישן כמו שצריך בגלל רגשות אשמה. לא עושה בשביל עצמי כלום, רק עבודה עבודה ועבודה שלא מתקדמת ולא מקדמת אותי הלאה. משתגע. שיחות עם הפסיכולוג לא עוזרות. לא מוצא מקום שבו אני יכול להיות עצמי.