טוב אז בזמן האחרון אני ממש סובלת מהתקפי חרדה ונורא מפחדת לטפל בעניין שזה בייסקלי אומר להסתכל לפחד בעיניים...
אני רואה סביבי את כולם מסתדרים עם עצמם ורק אני עדיין לא עובדת ולא עושה שום דבר עם החיים שלי. אפילו המחשבה על ללכת כל יום למקום שאני לא רוצה להיות בו ולהיות תקועה בו מ8-17 עושה לי בחילה
לא יודעת למה ישבתי לכתוב פה. השעה 2:00 בלילה, אני די עייפה, האצבע שלי פצועה וקשה לי לכתוב ובנוסף לכל זה אני צריכה לקום מחר לקחת את אמא שלי לרופא
עם ינאי התקופה האחרונה ממש טובה. יש לנו לפעמים תקופות יבשות, לפעמים תקופות של ריבים ותקופות שאנחנו ממש ממש דביקים. אז עכשיו אנחנו דביקים. הגענו למן פייז כזה שאני מבינה שהוא יותר מבן זוג בשבילי. מישהו שאומר לי שלא משנה מה יקרה הוא מקבל אותי ואני מרגישה ככה כלפיו. כמו בן משפחה ממש או אפילו הורה. וזה לא שיש לי דדי אישיוז או משהו חח
ולא, זה לא שאני הבת זוג הכי מושלמת בעולם אני אפילו לפעמים מזעזעת...
כל הזמן אני מנסה לחשוב על מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי ועם זאת יש לי את הפעם בשבוע הזאת שאני מרגישה שאני לא משתלטת על עצמי ומחשבות כמו "זה לא בשבילי" רצות לי בראש ואני נהיית טיפלה אובדנית וזה מרגיע אותי כאילו יש פתרון לבעיה שלי
אני רוצה להגיד שאני מוצאת נחמה בהורים שלי אבל זה נכון ולא נכון. הם הורים טובים אבל הם לוקחים ממני המון כוחות נפשיים של דאגה וכן, אני יודעת שאני לא אמורה לדאוג להם ושזה אמור להיות הפוך אבל כשההורים שלך גרושים הכל מתערבב ומתבלגן
טוב אני מרגישה שהכתיבה פה לא מרגיעה אותי וכל הדאגות שבראש שלי מתחילות לחפור לי במוח
לילה טוב
למה לא עכשיו?
אני תמיד מוצא סיבות טובות לברוח
למה לא עכשיו?
בגלל ההוא, בגלל הזה, בגלל שנוח
מיפו עד אתונה
כל כריש או טונה
כולם רוצים אותו דבר...
קמים כל יום בבוקר
ומחכים לאושר
בתור ארוך שלא נגמר
אחת מחכה לדוור
אחד לתוספת שכר
ואני מחכה שהשחר יכה
ודברים יסתדרו כבר לבד
סיבות, תירוצים, נימוקים
וכולם מחכים מחכים
ורק הזמן לא מחכה לאף אחד...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
