בא לי לכתוב על טישו..

קטן,לבן ורך.

למרות שזה קצת קשה כי הוא כל הזמן זז..

אני לא מבינה למה צוחקים עלי..

כי אני קצת שונה?!

אז מה?! כל עוד כיף לי לכתוב על טישו..

אני אשאר לי כרגיל שמחה..

אפשר להשתמש בטישו למיליון ואחת דברים..

נכון שחלקם די מגעילים אבל..

הוא נאמר שיש לו שימושים..

יש האומרים שאני מסכנה..

שמשעמם לי כל-כך ובגלל זה אני כותבת על טישו..

אבל זה לא נכון..

רק בגלל שאני מופרעת לגמרי..

אבל זה לא משנה למה אני עושה את זה..

כי זה ממש כיף...

תנסו בעצמכם ותראו שאני צודקת ב-100%

אז תכתבו על טישו כי זה ממש מגניב..

ושלא יגידו לכם משהו אחר!

השיר (שהפך להימנון) נכתב ע"י יעל ביבל ולקוח מתוך במה חדשה.

זהו שיר ארס פואטי, כי זה שיר שעוסק בנייר. נייר הטואלט שמציץ בין פלחי ישבנה של הבחורה הוא אגרת מארץ השכחה. זהו נייר שירי נשכח, שמזכיר לנו את עוצמת שירתו של זקס. ואולי אפשר להקביל את גורלו של הנייר הנשכח לגורלה של שירת זקס, שגם היא נשכחה, אבל כמו שראינו בשיר, לנייר נשכח יש כוח אדיר: הוא מדגדג ומתריס. והרי, אילו הנייר לא היה נשכח - זה היה סתם נייר טואלט. אז אנחנו נזכרים עתה בשירת זקס הנשכחת דרך מוטיב השכחה.

נייר הטואלט הוא לא רק שכחה, אלא הוא גם משל ארוטי - גרוטסקי על השירה. נייר הטואלט הוא הנייר שעל יצועו עושים המשורר, הקורא והשיר את מעשה השירה. כמו שנאמר, הנייר סובל הכל.
אפשר לקרוא את השיר גם כמו שיר מתיחה (מתיחה במובן של עבודה בעיניים). הנערה בשיר היא כליל השלמות, היא הנשגב בהתגלמותו: היא יהודייה, היא בלונדינית וסקסית, היא אמריקאית, היא מבוסטון, היא תרבותית ומשכילה - היא באה עם מדונה ביזנטית ומצוטטת שורות פיוט.
ואולי הכי חשוב, אין לה עכבות מיניות: היא מיד מסתובבת ערומה במטבח עם חיוך סודי. בקיצור, אומר זקס, יש לה את המפתח לרוחני ולגשמי.
ויותר מזה, השיר ארוז יפה למען הקורא בעטיפת סונט, ארבע עשרה שורות, אוקטט-ססטט, כמו חבילת מתנה, אבל כשהקורא פורם את סרטי המתנה הוא מגלה פגם קטן במוצר, שהורס את הכל.

האנטי קלימקס מושלם. הסיטואציה הרומנטית והאריסטוקראטית מתנפצת מול מיומנויות הניגוב הקלוקלות של הנערה. זה שבמקצה שיפורים ניתן להעיף את הנייר - זה לא משנה. הנערה כבר אאוט. הפגם נצרב בזיכרון: איך יכולה להיות ונוס עם נייר טואלט נשכח בתחת? וכך יוצא, שהפוך על הפוך, הנערה היא סוג של פאם פאטאל, היא מקרבת ודוחה בעת ובעונה אחת.

הצופה האובייקטיבי המתואר בשיר, הוא זה אשר מבחין בנייר הטואלט. אותו צופה הוא כנראה זקס עצמו ולא דובר בדיוני. אולי זקס מציב שם צופה אובייקטיבי כדי לתפוס מרחק ביקורתי מהמקרה האישי, שאירע לו. ואולי הצופה האובייקטיבי זה הקהל. לפעמים, קורה שדווקא בחוויה האינטימית ביותר יש הרגשה, שאנחנו לא לבד. זה קורה, כשהחוויה מאוד חזקה, עד שנדמה, שזה לא באמת קורה לנו ואז ישנו רטט בגב הנובע מאותן עיניים רבות, שצופות בנו. ההתבאסות האדירה של זקס מעוררת בו את התחושה, שישנה כאן התרחשות קוסמית, ולכן עיני העולם כולו נישאות למלכה הערומה.

ומסקרן לדעת מה קרה לאחר מכן. האם המאהב אמר לה ברוך: מיי דיר, יש באחורייך כרטיס ביקור בשירותים. הבעיה עם פנייה מעין זו, שהיא חושפת את הנערה לפדיחה, והורסת את הארוטיקה. ואולי המאהב יצא ג'נטלמן ושכב איתה בלי לומר לה מילה? ואולי זה הכל קרה אחרי הסקס ואז הזיכרון היחיד, שנשאר מאותו ערב, הוא הבזק של נייר שלוש שכבות?
ויש לשאול - ומה על הנערה? מסכנה, קורה לה מה שכל נערה חרדה ממנו. אבל לזקס אין אמפטיה אליה. הוא אומר לנו: עלק - מה היא מביאה לי פה מדונה ביזנטית; מה זה הערום אינסטנט הזה. הלא מודע, שמציץ מאחוריה, חושף את הפוזה של השלמות, את הפסון של הנשגב, את הזיוף במיניות האמריקאית המשכילה והמשוחררת.
אני מעריך את זקס על כך, שהוא חופשי לשתף את הקוראים באמת הערומה שלו. דרך הפרטים הקטנים והאנושיים המוסתרים, דרך אברי השוליים המודחקים של הגוף, הוא אומר לנו: אין אידיאות - יש בני אדם. זקס אומר, שאי אפשר להסתיר את האמת: היא לבסוף תצוץ מבין הסדקים. כך שלמרות השוביניזם של זקס יש כאן גם סוג של הומניזם.
אחרי שקראתי את השיר עברו בי מיד באופן אסוציאטיבי תמונה ושורת שיר. רק לאחר כשכתבתי את אותה שורת שיר בהשראת זקס ראיתי, שהשורה הזו היא שיר הייקו שלם. השיר של זקס הוא סונט, סונט זהו שיר בעל תבנית הדוקה וסגורה וגם השורה שעברה בראשי היא בעלת תבנית הדוקה של שבע עשרה הברות:

מטפס
על הר אולימפוס.
בתיק משקשק
גליל נייר טואלט.