אני פשוט לא יכולה יותר. אני לא יכולה לסבול יותר פה. אני שונאת את המקום הזה.
אני שונאת את הבית הזה. את האמא הזאת אני שונאת אותה!
לא יכולה לבכות יותר, אני כבר לא יודעת איך להתנהג מה לעשות עם עצמי. אני רוצה לתפוס, לקרוע, להרוס, לשבור, לקלקל למות. לא לחיות יותר. כי כבר אין בשביל מה.
הדמעות לא מפסיקות לרדת והלב פועם במהירות, אני שונאת אותך, אותכם. גם אותך חתיכת פסיכופט. אתה חולה נפש ולא נראה לי שאתה מודע לזה. הוא מפחיד אותי, ולא נראה לי שככהאמורים להרגיש כלפי אבא.
איזה חודש נוראי. נראה לי שאותם תקופות כמו פעם חוזרות. כמו בומרנג, העפתי אותן ממני ועכשיו הן חוזרות. כאילו אני אשמה.
אני כל כך מחכה ליום שני. אילת. אני כל כך מחכה לברוח מפה. אני לא רוצה לחזור יותר בחיים.
אני שונאת אותכם, אנילא יכולה לסבול את העובדה שאתם לידי. למה נרהא לכם שאני כל הזמן מחפשת דרכים לצאת מהבית? בגללכם. למה אתם חושבים שאני לא יושבת איתכם בסלון לראות טלוויזיה כמו משפחה נורמלית? בגללכם! אפילו לירן בורח מהבית ברגע שהוא מגיע מהצבא. כי אתם חולי נפש, זה מה שאתם. דפוקים.
איך את מצפה שאני לא אבכה, אמא? את דואגת לי? לא נראה לי. אכפת לך ממני? לא אח ורק מעצמך.
תפסיקי להגיד כל הזמן כמה שזה לא בסדר שאני בתלונות לגבי כסף, ואת בעצמך אמרת, בנושא הזה כולם באים על חשבני. אתם משלמים ללירן לצבא, נותנים לו את הכרטיס אשראי ברגע שהוא מגיע הבייתה, אתם נותנים לו את האוטו, הוא רוצה לסוע לאילת, אז למה לא לשלם לו על הנסיעה? אור בת שנה וחצי צריכה מטפלת. נכון זה הכרחי, חיתולים אוכל הכל צריך וזה בסדר. אבל ברגע שאני מבקשת ישר אני צריכה לקחת ממני. כי אני עובדת נכון? כי לי יש כסף. מה שתרצו. כבר אין לי כוח יותר. אני מתמוטטת. כואב לי כל הגוף, הנשימות שלי כבדות.
כואב לי, אלוהים קח אותי מפה כבר. בבקשה... :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
