מחבקת, מנשקת, נדחקת, נבהלת, בורחת.

חנק בגרון, מחשבות, עיניים צורבות, בוהקות,

כאב חודר, צמרמורת, מועקה, מתקפלת, בוכה.

מתאוששת, מתעוררת, מבינה, עוצמת עיניים בחזרה.

מילים שלמראית העין לא אומרות שום דבר,

אך מעבר לניתן לראות מתגלים פני הדברים הנאמרים.

סבא בבקשה, אל תמות. :(

האמת שטוב לי. D:

כל אחד ומה שחייו טומנים לו.

ולאחרונה, למרות שהיה קצת רע גיליתי שיש הרבה טוב.

קו נתניה-ראשל'צ עושה קאמבק, ואני חוזרת לדרכים.

והפעם הכל פשוט יותר,

אמיתי, חדש, חם, אוהב, קרוב, בריא, מעניין, מרענן וכייפי.

התפטרתי,

אבל כבר יש כמה הצעות טובות.

-רק צריכה לבחור.

אם נספיק לחסוך, נגיע לניו-יורק בדצמבר.

ואם לא? נגיע בחופש הגדול.

המסע מבראשית (טיול שנתי),

נדחה.

לא שזה משנה, הוא בסוף יתקיים -נראה לי.

כיפור עבר,

לא שהיה קשה הרי אני לא צמה, אבל עוד 'חופש' נגמר לו.

סוכות בפתח, אני מחכה לזה.

מחר צרפתית- שיעור רביעי.

זה רק הולך ונהיה קשה יותר, מילא.

לפחות יצא לי מזה משהו.

התחלתי לראות סרטים בצרפתית, זה די עוזר, ואני גם די נהנית.

קשרים עם אנשים בחיי,

לאט מתחזקים עם חלקם וחלקם לאט לאט דועכים מעצמם.

וטוב שכך.

מד'א,

חוזרת להתנדב סוף כל סוף

אחרי תקופה מאד ארוכה שלא הייתי שם.

אניוואי, תמיד כיף לחזור.

השנה הזו,

אני סוגרת שנתיים שלמות מאז שעזבתי את הריקוד.

עצוב, אבל עוד קצת ונחזור.

17,

כן עוד מעט בת 17.

רישיון, צו ראשון.

מפחיד להיזכר בכל השנים אחורה,

ופתאום להבין שהחיים עוברים מהר.

ושכל הזמן הזה שלמדתי תמיד היה נראה כמו נצח,

כמו משהו שלא יגמר לעולם,

פתאום עומד להיגמר,

פתאום אני אמצא את עצמי בלי מסגרת,

בלי מחויבות, עצמאית, חופשייה.

עד שנגיע לצבא, שזה בכלל סיפור אחר.

-

הפוסטים נראים כמו דו'ח מצב אל תוך החיים שלי בזמן האחרון,

וזה רק בגלל שאין לי זמן לשבת כל יום/יומיים ולעדכן פה.

ועד שאני מגיעה יש לי ים דברים לכתוב.

צריך למצוא זמן קצת, אני לא אוהבת את הדו'ח מצב הזה.

אניוואי, השגרה קוראת לי בחזרה.

בי? 

בי.

ליצו'ק פליצ'וקD:

אולי אני עוצמת עיניים כי יודעת שכאשר אפקח אותן שום דבר לא אגלה באמת.

אולי כי אני מעדיפה לחיות בחוסר וודאות, מאשר לפקוח את העיניים ולהרגיש לבד.

תקופת החגים, כל המשפחות יחד.

נפגשים, מתחבקים, מחייכים, סועדים, חוגגים, שותים, מתבדרים, מדברים, מספרים, נהנים.

נוהגים כמו כל משפחה נורמלית בערבי החג.

משום מה אצלי הכל שונה, חוגגים את ערב החג בצביעות, כעס, שמחה שאינה אפילו נושקת לאמת, חיוכים מזויפים, שיחות חסרות עניין.

אמנם אני רחוקה מכל הדת ומכל ענייני היהדות, אבל המינימום שאני יודעת שערב חג הוא ערב של שמחה.

מה שלי אף פעם לא היה.

מעולם לא הייתי בערב חג וחזרתי בוכייה מאושר או עם כאבי בטן מרוב צחוק או סם פשוט מחוייכת כי היה כיף לראות את כולם.

אף פעם.

עם עיניים עצומות אני צועדת, לא רוצה לפקוח אותן לעולם. לא רוצה להיווכח לבדידות שעוטפת אותי.

חשבתי שלעולם לא אומר זאת, אבל לא די לי בחבריי, אני זקוקה למשפחה אמיתית ואוהבת.

ליצ'וק, שצריכה חיבוק ממישהו קרוב.