מסעותיי בארץ הפלאות

סבתא שלי מתה בגלל רשלנות רפואית.

אולי היתה יכולה לחיות עוד הרבה שנים, אולי אפילו עד היום. בשנותיה האחרונות עייפה ואמרה שכבר רוצה למות, אבל ממש לפני שנפטרה פתאום כאילו נולד בה מחדש יצר החיים. ואז היא מתה.

עכשיו סבא שלי עומד למות. הוא מאוד מאוד זקן. עד לא מזמן הוא עוד הצליח ללכת, לבשל לעצמו וגר בדירה לבד. איש גאה ואמיץ הוא סבא שלי. תמיד התעקש לא להזדקן, לא לאבד את כוחו, לא לשים מכשיר שמיעה כי זה של זקנים.

בשנה האחרונה מצבו הדרדר בקצב מהיר. אתמול ביקרתי אצלו בבי"ח והוא נראה כמו תינוק שלא יודע מה קורה סביבו ומחפש את אמא שתרגיע אותו, שתלמד אותו איך מדברים ותסמן לו היכן מתחיל הגוף שלו והיכן הוא נגמר. פחד גדול עוטף אותו.

אני חושבת שסבא שלי רוצה למות ומפחד. כשאני מנסה לדמיין את התחושות הפנימיות שלו אני מדמיינת מין בלבול מטורף מלווה בכאב בלתי נסבל (הוא סובל מכאבים כרוניים). הוא כמעט לא מצליח לתקשר איתנו ולפני שבועיים התחיל להזות.

קשה לי וכואב לי לראות אותו סובל. זו דעיכה איטית לקראת הסוף ואני יודעת כמה היה רוצה למות בראש מורם, גאה, חזק. אתמול החזקתי לו את היד והוא מחץ אותה חזק חזק,  אולי מנסה לומר משהו, או מנסה להיאחז בי כדי שיהיה קצת פחות מפחיד. הוא רזה כמו שלד ורק היד שלו נשארה כל כך גדולה וחזקה.

באופן פרדוקסלי סבא שלי נשאר בחיים כי הוא מקבל טיפול מסור, כי המשפחה שלי נמצאת סביבו 24 שעות, דואגת שלא יחסר לו דבר, דואגת שיוכל להמשיך לחיות....בשביל מה?

מה עושים, מה עושים עם אנשים שהחיים לא נעימים להם יותר, שסובלים מלחיות. אני מתקשה לעכל אפשרות כזו כי אצלי יצר החיים חזק מאין כמוהו ועומד איתן גם בעיתות משבר. נגה כתבה פה לא פעם שהיא סובלת וכואבת מהחיים, ביקשה למות ואף ניסתה לא מעט פעמים להתאבד. היום מצבה השתפר ונראה שהיא כן רואה טעם לחיים, לצד הקשיים האדירים. אני חושבת שבמצבים כמו של נגה צריך לעזור לראות את הטעם לחיות, כי יש טעם.

אבל אני לא חושבת שמצבו של סבא שלי ישתפר, הוא רק ילך ויחמיר. ואין מה לעשות, חייבים לטפל בו בדרך הטובה ביותר, אבל זה גם מתסכל שהוא צריך לסבול.

והנה מכתב מקסים ומרגש שקיבלתי ונראה לי שזה מה שסבא שלי היה אומר אם היה יכול לדבר עכשיו:

 מכתב מאבא