כמעט בכל שבוע אני עוברת ביום ששי בצומת אלנבי קינג-ג'ורג' ורואה את מירי אלוני מקבצת נדבות בשירתה. היום נעצרתי להקשיב לה. עשרות אנשים מתגודדים סביבה, נותנים לה הרבה כסף, מנסים לתפוס שוט מוצלח של זמרת השלום שירדה מגדולתה. מדי פעם מגיח מאחור ה"סרסור" שלה ותוך כדי שהיא שרה מכניס באיטיות את הכסף שהצטבר בכיסוי הגיטרה לתוך תיק מרופט והולך הצידה, מחכה לנאגלה הבאה. והיא ממשיכה לשיר באדישות, כאילו הוא לא שם, כאילו היא לא מופיעה עכשיו שני מטר משוק הכרמל עם פלייבק צורם, יושבת בחום על ארגז ומקבצת נדבות. על פניה היא מלבישה מבט של שמחה, מחייכת לכל עבר ומרקידה את הקהל. הסתכלתי עליה וחשבתי שיש אנשים שמגיעים בחיים למצב שאפילו את הזכות להתבייש הם איבדו. באוטומטיות קהת חושים היא מרימה את השלט "לא לצלם בבקשה!" תוך כדי ששרה ופניה קורנות אל הקהל, מרוקנות מאושר.
נזכרתי במופע נוראי שראיתי לפני כמה שנים ברובע הפטפונג בבנגקוק. כמה וכמה פעמים יצא לי להגיע לבנגקוק ותמיד סירבתי ללכת למופעי הסקס המפורסמים (למי שלא מכיר – כל מיני בחורות שמשתמשות באיבר המין שלהן בוירטואוזיות שקשה להסביר). באחת הפעמים השתכנעתי לצערי ללכת. אני זוכרת שישבתי שם מזועזעת למראה אותן בחורות, מזועזעת מהאדישות שבה הן עושות את העבודה הנוראית שלהן, מזועזעת מהאדישות שלי ושל הרבה אחרים שמאפשרת ללכת למופע כזה.
אז עמדנו שם סביבה, שטרות הכסף זרמו כמנסים להשיב את הדרה או את כבודה האבודים, אך היא המשיכה לזעוק: "בדד אלך, גם תפילה אין לי". רציתי להגיד לה שתלך, שאפשר עדיין ולמה למה למה לוותר ככה, שתעשה משהו לעצמה. אבל רק דמעות עמדו לי בעיניים.
בלי עתיד
בלי תקווה
בלי חלום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
