מסעותיי בארץ הפלאות

לרגע אחד לא הייתי בטוחה שזו אני שמדברת. כלומר את המילים זה הפה שלי שהוציא, אבל לרגע היתה התחושה שהפה זז מעצמו ואני מתבוננת בו בזרות מהצד, איך הוא אומר את המילים שלו, שנבחרות מעצמן. פּוּף. מתדברות מהאוויר. ואז לשניה הרגשתי איזה מין פחד שטותי שזה לא בְּאֱמֶת קורה. אני לא נוגעת, אני לא שומעת ולא רואה לא מרגישה וגם לא יודעת מה שקורה בחוץ ומה אצלי בפנים ואיך הם שניהם רוקדים טנגו. אז זה יכל להיות? מחשבות מפגרות של אולי אני בכלל אינני אני מזכירות לי איזה ילד. אוח, איזה ילד!!!. אז מה בְּאֱמֶת קורה בָּאֱמֶת?  

אתה לוקח את הפנייה לשם בפעם המי יודע כמה ואני אוחזת בך מאחור. אתה מדמיין שכמו פעם אתה דוהר על האופנוע שלך ואני, נפעמת מהרגע הזה בכל פעם מחדש. הדמעות בעיניים הן לא רק מהרוח. אני יודעת שזה לא יישאר לתמיד. כמעט כל יום אנחנו עוברים פה, הפיאצָה האהובה עלי, לפעמים אפילו פעמיים. אוויר ממלא את הריאות שלי וגם אושר כזה ששוב אנחנו פה ושוב נחזור לפה ושוב אוּכָל לבלוע את רגע הקסם והעונג הצרוף הזה לתוכי. עכשיו הוא זיכרון חזק וחי. לא יכולה לשכוח.

אתמול  התחשק לי לנגוס ביציקת גבס מרובעת וחלקה שהכנתי.

גלידת  סנוקרסט  פונצ'- בננה  היא  הזכירה  לי.   בלוק  מרובע

וחלקלק   של  גלידה,  מתקלפת  לה בקלילות  מהקרטון שעוטף

אותה  ומתגלה לאוויר  העולם.  כזו שנוגסים בה  אחד ועוד אחד.

ובסוף  בצלחת  נשאר  מיצגלידה  בשני צבעים.  לשתות  בהנאה.

פתאום  התחשק  לי לנסר לעצמי  איזה  בלוק  של  גלידה  צבע

מאכלית  פונצ' - בננית,    אבל היום כבר לא עושים כאלה יותר.