כשהז'אנר החדש צץ על המרקע, מנופף בידיו ורוקד דיסקו בפראות לא ידענו כיצד לאכול אותו. "האם עליי לאהוב את הדבר הצבעוני והורעש הזה בכל לבי כי הוא חשוף כל כך ואני מזדהה עם האנשים ובעיותיהם הקטנות והמעיקות, או שמא אני אמור להוקיע את הבזיון הזה, לדבר כרבע שעה על מה הטלוויזיה היתה פעם ומה נהיה ממנה כיום, לכעוס בצורה שבל תתאור על החטטנות והמציצנות, ולהודיע לכולם שאם הם רק יעזו לראות איזשהי תכנית ראלטי, אני אביא לו מה שנקרא בעגה סנוקרת, ואכתוב סטאטוס על זה שהוא קקה. אה, בעצם, גם אין לי פייסבוק כי אני כזה מיוחד ומתנשא! ביי!"

ובכן, גם אני מחזיקה (ביד בוטחת) בדעה משלי אודות הז'אנר הדנדש והמדליק הזה, על תכניותיו הגרועות בצורה מחפירה (הרוב) ותכניותיו המופלאות והקסומות (היפה והחנון2).

זה הולך בערך ככה-

כמו שציינתי קודם, תכניות ריאליטי הן שפל השפלים הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר (ככה אנשי התקשורת הגדולים, השמנמנים ורופסיי הסנטר, קוראים ***לכם***, בוהיי-טלויזיה מופלאים וקשיי יום). תפקידן לתת לנו מעט נחת, כדי שנוכל ליפול אפרקדן על הספה ולשכוח ולו לחצי שעה מצרותיו הטורדניות של היום שהיה. הן לא אמורות לגרום לנו לחשוב. להיפך, הן אמורות לעשות למוח שלנו את מה שנקרא בעגה, הוצאת שחורים. דמיינו את המוח כאילו היה פניכם בנות העשרה ושוקקות המוגלה, והטלויזיה - ידיה המיומנות של קוסמטיקאית בעלת תוחם-שפתיים שחורג מגבולות הסביר. מבחינתי: מדובר בדבר נפלא. מבחינתם של רבים וטובים: טפוי, תועייבע, וגו'.

אם נחזור לרגע לתכנית הטובה ביותר שמשודרת כרגע (חוץ מ"העשב של השכן" כמובן), הלוא היא "היפה והחנון2", אשמח אם תתנו לי לבצע ניתוח קצר ולפרוק סוףסוף את כל מה שהצטבר לי בין האזניים מאז תחילת הצפייה בדבר הזה -

אז נכון. הכל שם מאוד מאוד מעורב-הפקה. אף אחד כבר לא מאמין שאור (הדתל"ש) הוא באמת השה התמים שהוא עושה מעצמו. "געוואלד - כמו שאומרים, מעודי לא חפנתי זוג עופרים...", הוא ממלמל תחת שיער פניו העבות, "גם בחיים לא הצטלמתי ככה במערומיי החזה, מזל שחזרתי בשאלה ואני יכול גם להשבע על זה!". נו אז מה - כולנו ראינו את התמונות של אור, בלי סטייל איש המערות על פניו המחוייכות.

וכשהוא אמר "בזמני הפנוי אני אוהב לקחת מספר ולפרק אותו למספרים ראשוניים", נו יופי, למה ציפיתם ממתמטיקאי... אבל חנון, חנון הוא לא.

ונשאלת השאלה המתבקשת:

למי בכלל אכפת?

האם לדעתכם אכפת לי מהאופן שבו כשאחת הבחורות עושה טעות בעברית, בתרגום רושמים את מה שהיא אמרה, ובסוגריים מוסיפים את הניסוח הנכון, וכשאחד החנונים טועה לא עושים את זה כלל?

לא, לא אכפת לי.

אני גם די בטוחה שהבדיחה של ההיא עם הגבות המעוקלות (שיצאה בתכנית הקודמת נו) על דארת' ויידר ("מי זה דארת' ויידר בכלל? יש הוכחה שהוא קיים? הבאבא סאלי קיים, יש לי תמונה שלו על הקיר") הוקראה על ידייה מדף, שנרשם ע"י התסריטאים... אבל כל זה לא חשוב.

אנחנו חייבים להבין שהשם של הז'אנר הוא רק מקרי. אין הרבה קשר בין התכנית לבין המציאות. אני מאמינה שהאנשים באמת מרגישים את כל מה שהם מרגישים, חרף העובדה שהרגשות נוצרו בסיר לחץ ובושלו ע"י אנשים מלמעלה, אז מה? לסדרה רגילה יש תסריט: האם זה מפריע לי?

"המשרד" היא תכנית מוקומנטארית. היא מתוסרטת, ומיועדת להראות כמו תכנית דוקו אמיתית. האם זה מפריע לי?

לא.

חשוב להבין: אין טעם להרגיש מרומים כי אור לא באמת חנון, והיפות לא כאלו סתומות (ולא כאלו יפות חיחי). אין טעם להרגיש מרומים גם אם נגלה שלאלכס בעצם יש אספרגר, וצחקנו ממנו עד עכשיו רק כי לא ידענו שיש לו איזו בעיה אמיתית (סתם זורקת, כן?), אין טעם להרגיש מרומים אם אור ומה-שמה לא באמת מתאהבים להם באיטיות. למי בכלל אכפת. העיקר שזה מעניין, העיקר שאני נהנת לראות את זה ולדבר על זה ולנתח את זה ולחפור על זה, העיקר שיש משהו שיעסיק אותי. העיקר שיהיה מה לראות.

תראו. אני הייתי בטירונות עם בנות שהן פחות או יותר כמו אלו ב"היפה והחנון". אני הרגשתי כאילו אני החנון, לצורך העניין. ולא היה לי מצחיק. אפילו לא לרגע. בוא נגיד שאם ההפקה היתה מתערבת ועושה את זה מצחיק, אולי הייתי נהנת קצת. אבל תחשבו על זה ככה - הבחורות הפרחות מהטירונות שלי הפכו לפקידות, ואולי חלקן הגיעו לענפים בצבא בהם יש עתודאים חדשים מהניילון עם ריח של הטכניון, ושם אין שום דבר מצחיק. אולי פעם אחת הפקידה אומרת משהו ממש מפגר והם צוחקים על זה בחדר אוכל אחר כך. מקסימום זה! והיפה והחנון יש רק אחד, ואם יש צורך בביום, על הפאלוס שלי!

שלכם לעד,

סטנקה שאוהבת טלויזיה כאילו הטלויזיה היתה אמה, אביה ומושיעתה היחידה מגלות היום המשמים בצבא המצחין.