וכו'

קצת לפני שמלאו לי שלוש עשרה קנו לי סידור "רינת ישראל" על מנת שאהיה מוכן ללכת לבית הכנסת כמו שצריך. את הסידור, שנקנה בהמלצת המלמד שלי, והתאים לנוסח התפילה בבית הכנסת של ה"מזרחי" על גבול רמת גן- בני ברק בו עליתי לתורה, הלכתי לקנות  עם סבא שלי  בבני ברק, יחד עם טלית ותפילין. סבא הכריח אותי להגיע עם כיפה על מנת לתת כבוד. (היום הוא בטח כבר לא זוכר).

אותו בית כנסת של המזרחי בו עליתי לתורה היה בית הכנסת הקבוע של המשפחה שלי, זאת על אף שהפעמים היחידות בהן באמת פקדנו אותו היו תפילות כל נדרי ונעילה. מדי שנה ביום כיפור, אחרי שאבא ואני היינו מסיימים את הארוחה המפסקת, היינו הולכים לעבר הצומת של רחוב רד"ק עם אותו רחוב קטן בו גרים סבא וסבתא שלי, שם פגשנו את אמא סבתא ודודה מלכה (אותה לא ראיתי כבר חמש שנים ואני לא מתכוון לראות אותה יותר לעולם) והולכים ביחד לבית הכנסת לכל נדרי. ביום כיפור בתי הכנסת תמיד מלאים ובגלל שאבא שלי אף פעם לא קנה מקום או משהו כזה, תמיד היינו נדחקים בקצה האחורי של בית הכנסת, צמוד לדלת הכניסה. בגלל שעוד הייתי ילד אבא היה מכסה אותי בטלית שלו ומוציא את הסידור של הרב עובדיה. סידור התפילה של הרב עובדיה יוסף מעולם לא התאים לנוסח התפילה בבית הכנסת שלנו, ומדי שנה היינו אבא ואני נאבקים בסידור, מנסים להבין מה אנחנו צריכים לקרוא עכשיו. זה תמיד היה רועש, מביך ולא נעים. אחר כך היינו חוזרים לבית של סבא שלי לאחל לו צום קל. סבא היה אומר משהו בסגנון על זה שהוא צם רק אם מתחשק לו. אני זוכר את הפעם שאבא סיפר לי שסבא היה מתעקש לקרוא קדיש על חברים שלו בבית לבד, כי אף פישר לא יגיד לו מתי הוא יכול או לא יכול לקרוא קדיש על חברים שלו.

אמא תמיד היתה מספרת לי שלפני שנולדתי לא היו עושים אצלינו במשפחה כלום. רק אחרי שנולדתי פתאום סבא שלי התחיל לעשות קידוש, פתאום התחילו לחגוג את החגים או ימי הולדת. את כל המחזור של הרב עובדיה אני זוכר במעומעם איך הלכו אבא וסבא שלי לקנות בבני ברק כשאני יחד איתם, ואני בן שלוש או ארבע או משהו כזה. (היום, לפני חצי שעה בערך, כשהורדתי את סלק, עלתה בי לראשונה המחשבה שיכול להיות שגם אותו סידור נקנה במסגרת הרצון ליצור כל מיני מסורות למשפחה שמסיבות כאלה ואחרות לא היו לה מסורות כלל.) כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה דברים על יהודים התמלאתי בכעס בלתי נתפס על המשפחה שלי. כל המסורות היפות ששמעתי עליהן נעדרו מהמשפחה שלי, כי אף אחד שם לא הכיר אותה. כעסתי שכל המושג שהיה לי על יהדות, העובדה שהגדרתי את עצמי כבא ממשפחה מסורתית היה בולשיט אחד גדול. חשבתי שאף אחד לא מבין כלום בשום דבר. את המנהג של סבא שלי, לחלק את החלה לפי גילאי האנשים שיושבים במשפחה לא מצאתי באף מקום. גם לא את המנהג למזוג כוס של תירוש למי שלא הגיע לקידוש. עם הזמן למדתי איכשהו לקבל בצורה כזו או אחרת את מה שהולך אצלינו, למרות שתחושת התלישות המעצבנת עדיין קיימת. עצוב לי לדעת שאם יהיו לי ילדים, אצטרך שוב לבנות מסורות מחדש.

כשהגעתי לגיל מצוות הלכתי לבית הכנסת עם טלית וסידור רינת ישראל שמתאים מילה במילה לכל מה שנאמר בקול רם (או בלב). המלמד אמר לי שהוא מקווה שזו לא  הפעם האחרונה שלי בבית הכנסת. זו היתה הפעם הלפני אחרונה שלי בבית הכנסת. ביום כיפור הראשון שלי לאחר שמלאו לי שלוש עשרה זרקתי לאלף עזאזל את כל החובות אותן הייתי צריך לקחת על עצמי כיהודי בוגר. סירבתי לצום ומצאתי לעצמי איזשהו תירוץ בריאותי כזה או אחר. על תפילין אין בכלל מה לדבר. הדבר היחיד שהסכמתי לעשות הוא לוותר על רכיבת האופניים השנתית, אבל בינינו, זה בגלל שאופני הבי אם אקס שלי כבר היו קטנים עליי ולא קניתי אופני הילוכים. אבא ואני הלכנו לבית הכנסת אחרי הארוחה המפסקת, כשבפעם הראשונה אני לוקח איתי טלית משלי ואת הסידור של רינת ישראל. בבית הכנסת, שהיה עמוס ומגעיל כרגיל, הסתבכתי עם הטלית. בסופו של דבר אבא נשבר ונתן לי להתכסות בטלית יחד איתו (כך לפחות אני זוכר), אני לא זוכר מאיזה סידור קראנו את התפילה.

בגיל ארבע עשרה כבר סירבתי ללכת לבית הכנסת. רעיונות סמי אתאיסטים של פישר ששומע יותר מדי מטאליקה מילאו לי את הראש והצליחו להציג נימוק של ממש לעובדה שאני לא באמת רוצה לבקר בבית הכנסת בגלל המבוכה, הבלבול וחוסר השייכות המעצבנת הזו. סבא שלי ניסה לדבר איתי, אבל מאותה שנה אבא שלי הולך לבד לבית הכנסת.

ככל הנראה גם השנה אבא ילך לבד לבית הכנסת. אני יודע שאולי זה נשמע לא נחמד או משהו כזה, אבל אני לא באמת יכול להביא את עצמי ללכת לשם. אני יכול להביע צער כלשהו על המצב הזה, אבל נכון לעכשיו לא באמת יכול לעשות משהו אחר. אולי מתישהו בחיים שלי אני אתחיל ללכת שוב לבית הכנסת. אם זה יקרה אני מקווה שזה לא יהיה רק לתפילת כל נדרי, אלא גם בימי שבת, או אפילו לשחרית או משהו כזה. זה יקרה אם אני אצליח יום אחד למצוא את המקום בו אני באמת יהודי (ולא, לכתוב עבודות על מדרשים לא באמת נחשב.), דבר שכבר די קשה לי להאמין שיקרה. בכל מקרה, גם אם כן, אני שוב אצטרך לקנות סידור חדש וזה די מעצבן.