אמא שלי חולה.

לא זו לא מחלה חיצונית שאפשר לראות כשמסתכלים בעיניים שלה או על הגוף שלה. זו לא מחלה שאפשר לתת כדור או לנתח והכל עובר. 

למחלה קורים מאניה-דיפרסיה. לפחות, זו המחלה שאובחנה בפעם האחרונה שהרופאים ראו אותה.

יש סיכוי שיש עוד דברים, דברים שאני לא מבינה או לא יודעת, אבל אני יודעת שאמא שלי חולה בנפשה.

המחלה הזו היא נוראית בדיוק כמו סרטן אלים ששולח גרורות. היא שלחה גרורות לכל תחום בחיים שלה, וכפועל יוצא - בחיים שלי.

במשך שנים, התביישתי והאשמתי את עצמי ופחדתי.

התביישתי שאני לא יכולה לעשות מספיק כדי שאמא שלי תהיה מאושרת, כדי שהיא תבריא.

תמיד הבנתי שמשהו איתה לא בסדר, אבל רוב הזמן לא היה לזה שם. במשך תקופות ארוכות חשבתי שהבעייה היא אני.

אולי אם הייתי בת יותר טובה, עושה פחות שטויות, נכנסת לפחות שטויות, אז אולי המצב היה יותר טוב.

אחר כך, כשהיה לי כבר שם, כשהיה לי את המושג "מחלת נפש" לתת להתנהגות שלה, עדיין האשמתי את עצמי.

ופחדתי.

יותר מכל, פחדתי שאני אהיה בדיוק כמוה. שהעול הזה של ההיסטריה התהומית והמאניה המטורפת ממנה הנפילה רק קשה יותר עם כל מחזור של המחלה, יהיה גם של כל מי שיהיה סביבי.

עם הזמן, הבנתי שאני לא אהיה העתק מוחלט שלה. הבנתי שבין אם זה גנטיקה או סביבה, שלי מספיק שונים כדי שאני אהיה אדם שונה ממנה.

אולי זה אומר שאני לעולם לא אבין אותה, אבל לי זה לא שינה. תמיד ניסיתי לעזור לה, בכל דבר.

היא אמא שלי, אז ברור, לא?

אז אם זה היה כסף, או בגדים, או ספרים, או דברים חומריים אחרים,

אם זה לעשות עבורה סידורים,

אם זה לדאוג לבית כשגרנו ביחד או לעזור לה בקניות כשהיא גרה לבד,

אם זה להקפיץ את עצמי מהעבודה בצפון ולחצות את הארץ לבאר שבע כי יש לה משבר,

אז אני כבר מתניעה את האוטו, מוציאה את הארנק, מורידה מעצמי ונותנת לה.

הכל בשבילה. היא הרי נתנה הכל בשבילי, לא?

זה פגע בי בכל כך הרבה היבטים...

אם זה רגשית ונפשית - כי הכוחות הנדרשים להתמודד עם הנפילות שלה הם אדירים - ואם זה כלכלית - כי להחזיר בנוסף על עצמי גם אותה זה לא זול, במיוחד לא בישראל.

אבל לא חשבתי על המחיר שאני משלמת. זו אמא שלי. אין לה אף אחד אחר חוץ ממני ומאחותי, ואני לא אתן לדברים הקשים ליפול על אחותי הקטנה אם אני יכולה למנוע את זה.

תמיד הסברתי לעצמי שאם היא צועקת עליי - זה לא היא, זו המחלה.

אם היא מתכננת מגדלים באוויר - זה לא היא, זו המחלה.

אם היא מתקשרת בארבע לפנות בוקר, בוכה והיסטריה ומדברת במשפטים שבורים כשאני בקושי מבינה מילה - אז זה לא היא, זו המחלה.

אם היא צורחת ומקללת ומאמשימה - זו לא היא, זו המחלה.

היא אושפזה, טופלה, שוחררה ושוב טופלה.

נתנו לה כדורים, ולפעמים היא לקחה.

נתנו לה תמיכה ולפעמים היא נתנה שיתנו לה. לפעמים שלחה את כולם לעזאזל.

אבל המצב לא השתפר עם השנים. הוא החמיר.

ועם כל עלייה, הירידה הייתה רק יותר חדה, יותר פתאומית ויותר קשה.

המחיר שזה גבה ממני, שזה המשיך לגבות ממני, רק הלך ועלה.

היום הבנתי שאני לא יכולה יותר. אני לא יכולה יותר לתת ולתת ולהמשיך ולתת ולקבל סטירות חזרה.

אני יודעת שחלק גדול מזה זו המחלה שמדברת מהפה של אמא שלי. שמאשימה אותי שלא אכפת לי, שאני לא עושה מספיק, שאני לא קופצת מספיק גבוה, שאני לא שוחה מספיק רחוק.

אני יודעת שיעבור זמן מה, היא תרגע, והיא לא תתכוון למילים המכאיבות שהיא זרקה, זורקת ותמשיך לזרוק אלי.

לפעמים, היא זוכרת גם להתנצל.

היא זוכרת להגיד תודה ולהגיש היא מתביישת שהיא ככה.

אני לא חושבת שהיא מבינה שהיא חולה.

השבוע נגמרתי. נגמרו לי הכוחות, הסבלנות.

נגמרה לי ההבנה.

אני אוהבת את אמא שלי, אבל אני יותר לא יכולה.

אמא... צעקת עליי שלא אכפת לי. צעקת שאני לא עושה מספיק.

קיללת והשתוללת והאשמת שאני זורקת אותך לכלבים ושאני מפקירה אותך.

צרחת שאני כפויית טובה, שאני הבטחתי ולא מגשימה.

ניתקת לי את הטלפון בפנים והתקשרת חזרה רק כדי לצרוח שוב ולנתק שוב.

הרסת לי יום עבודה בשבוע שעבר. הרסת לי את סוף השבוע. היום, ניסיתי להרוס לי עוד יום עבודה.

את לא התכוונת, אולי את אפילו לא מבינה מה יוצא לך מהפה.

אבל אני מבינה. אני שומעת.

אני מרגישה.

את ההיסטריה שלך ששפכת עלייך בשבוע שעבר, ספגתי.

ניסיתי להרגיע אותך ועשיתי שמיניות באוויר כדי שהדברים יסתדרו.

דיברתי עם אחותי, עם בעלי, עם סבתא שלי (אמא של אמא) והרגעתי גם אותם, כי לא אני היחידה שקיבלה שיחות טלפון היסטריות.

אבל משהו קרה באותן שיחות איתך.

משהו בתוכי נשבר.

כשזרקת בפעם המי-יודע-כמה שאת "רק רוצה למות" ושמישהו "ירה בי סוף סוף"...

קול קטן בתוכי תהה - ומה איתי? ומה עם אחותי? ומה עם אמא שלך?

האם אין אף אחד בעולם שבשבילו שווה להמשיך להלחם בקשיים?

ובין ההאשמות שלך, יריתי חזרה. בפעם הראשונה, בכל השנים שבהן ספגתי וקיבלתי והאמנתי שאני אשמה, שאלתי אותך - "ומה איתי?"

ניסתי להבין האם אני לא מספיקה? האם אחותי לא מספיקה? 

האם את לא מסוגלת לראות שהמשפטים האלה פוגעים בנו? שאנחנו אוהבים אותך כל כך ושלשמוע שאת רק רוצה למות זה כואב.

והתחננתי שתקחי אוויר שתעשי הפסקה.

בכיתי יחד איתך, דמעות שקטות שזלגו על לחיי, אבל הקול שלי היה יציב כשדיברתי איתך.

אמרתי לך שהכל יהיה בסדר, שאני אטפל בהכל - כרגיל. הרי זה מה שאני תמיד עושה, לא?

ואת נרגעת בסופו של דבר.

אני נשברתי אחרי השיחה איתך, אבל את היית יציבה יותר - וזה הרי מה שחשוב, לא?

וטיפלתי, ודאגתי, ועשיתי, והתקשרתי, והקדשתי זמן ואהבה ועצבים.

ואז, בדיוק כשחשבתי שהמשבר הנוכחי עבר, נפלת שוב.

היסטריה, חסרת הגיון, שלחת הודעות שבורות בשפה לא ברורה והטלפון שלך סגור.

יצאתי מדעתי מרוב דאגה, אבל בסוף השגתי אותך.

ושוב היית היסטרית ושוב אני מרגיעה.

אותו מעגל ארור.

ושוב חשבתי שהצלחתי למנוע את המשבר.

ושוב הגיעה נפילה.

אלא שהפעם היה משהו שונה. הפעם לא קיבלתי את ההיסטריה שלך. לפחות, לא רק אותה.

קיבלתי את הזעם שלך.

קיבלתי את הקללות שלך, את ההאשמות שלך ואת השתוללות הזעם שלך.

זרקת עליי את כל מה שזרקת בעבר - ויותר.

אבל משהו בי השתנה בשנים האחרונות. אולי זה פשוט התבגרות והתפכחות. אולי זה בעלי שנתן לי את הכוח.

לא לקחתי על עצמי. לא הפעם.

כן, המילים פגעו, אבל הם לא שברו לי את הלב.

כן, הצעקות לא היו נעימות, אבל לא אבדתי את שלוותי.

כן, הזעם היה מוטל בכיווני, אבל אני לקחתי צעד הצידה.

ניתקת לי בפרצוף רק כדי להתקשר חזרה ולהמשיך לצרוח ולהאשים ולנסות לפגוע.

אבל אני סיימתי להפגע.

כי, אמא, יש משהו אחד שסוף סוף אני מבינה.

אני לעולם לא אוכל לרפא את המחלה שלך.

אני לעולם לא אוכל להיות "מספיק טובה" בשביל שאת תרגישי יותר טוב עם עצמך.

כי זה לא תלוי בי.

זה תלוי בך.

אני יכולה לספק את כל העזרה שבעולם, את כל התמיכה ואת כל האהבה.

אבל אם את לא רוצה להחלים - אז המחלה ניצחה.

אני יודעת שהמחלה היא שדיברה מגרונך היום, אבל אני לא יכולה להאשים את הכל במחלה.

כי אמא, יש משהו אחד שסוף סוף אני מבינה.

גם את אשמה.

אני יודעת שלא התכוונת לרוב מה שיצא לך מהפה, אבל אני סיימתי לספוג את כל הכאב שלך. 

כי אמא, יש משהו אחד שסוף סוף אני מבינה.

אני יותר לא יכולה.

אני לא יכולה לחיות בשבילך,

אני לא יכולה להחלים בשבילך,

אני לא יכולה לבטל את עצמי בשבילך.

אני סלחתי לך עוד לפני שסיימת לקלל ולהאשים אותי.

את אמא שלי, אז אין לי ברירה אלא לאהוב אותך.

אבל אמא, יש משהו אחד שסוף סוף אני מבינה.

גם לאהבה ללא תנאים יש גבול.

היום, שלוש-עשרה שנים אחרי שעזבתי את הבית, ארבע-עשרה שנים אחרי שקיבלתי על עצמי את האחריות לגדל אותך במקום שאת תגדלי אותי, אני שמה גבול ואומרת מספיק.

אני תמיד אוהב אותך, אבל אני לא אקרע את עצמי בשבילך יותר.

אני יותר לא אבטל את עצמי בפניך.

אני מקבלת אותך כמו שאת, אבל אני סיימתי לחיות בשבילך.

אין לי מושג אם תזכרי את מה שאמרת, וגם אם כן - אם בכלל תביני עד כמה זה פוגע.

אבל זה לא משנה.

אני סלחתי לך, אמא,

אבל אני לוקחת צעד אחורה.

בשבילי.

כי יש דבר אחד שחייב לבוא לפנייך, אמא, וזו המשפחה שלי.

לראשונה מזה שנים, אני שמה לפנייך את עצמי, את אחותי ואת בעלי.

אני שמה את המשפחה שלי לפניך, אמא, כי את הצלחת סוף סוף להחריג את עצמך מהמונח הזה.

אחרי שנים שביקשת שאני אתך לך "ללכת" ואעזוב אותך כדי שתוכלי "להיעלם או למות"

אני עושה את זה.

אני אוהבת אותך אמא, אבל אני לא יכולה יותר לתת ולתת ולתת.

אומרים שלאהבה אין סוף, אבל אני מצאתי את הגבול לשלי.

אני אוהבת אותך אמא, אבל אני סיימתי.

אני מקווה שמתישהו תמצאי את האושר שלך, אמא, כי אני לא הצלחתי למצוא אותו בשבילך 

ועכשיו אני חייבת לדאוג לשלי לפני שהמחלה תהרוס גם אותו.

אני אוהבתך אותך אמא, 

ולכן, אני שולחת אותך לחופשי.

אני עושה את מה שביקשת שאעשה במשך שנים ואני משחררת אותך.

The hardest thing in this world is living in it. Live.

For yourself.

I will live for me.

אוהבת אותך,

בתך הבכורה,

השבורה,

אני.