זה היה שם, באמת?..

עד כמה אדם מרגיש שלם עם עצמו?

באיזה מצבים הוא יפתח ובאיזה יסתגר בתוך חומה גדולה כזאת, שפשוט אי אפשר לעבור אותה. התיסכול, לדעת שלחשוב על ההשלכות של כל דבר, זה בעצם  לצפות מראש להתאכזב.

מתחמק.

פוחד מדברים לא נחמדים כל כך שעלולים להאמר- דווקא כשלא צריך, ובמיוחד כשצריך, מיד יקפוץ השיכנוע העצמי הזה שפורץ מתוכך וגורם לך להאמין שיהיה טוב, וסתם.

אחרי כל זה. אני מעלה את השאלה שהכי מעסיקה אותי בזמן האחרון.

למה פשוט לא לוותר?

הרי הרבה יותר קל ככה.

לזרום עם זה?.. לא להעסיק את המוח במחשבות מיותרות על דברים סתמיים ולהתרכז רק בדברים שחשובים לך, אם זה נכון לעכשיו ואם זה לטווח הארוך. גם כשזה לא בא בטוב- צריך לחשוב על העתיד.

-כשהעבר סיים לבנות את ההווה , הווה לא היסס  והחל מיד לבנות את העתיד-

לא?..

לפעמים נקרות בדרכינו דרכים שלא חשבנו שאי פעם נצטרך לעבור בהם, לא חכם לברוח.

אולי הגיע הזמן להתחיל

להתמודד (?) 

"בום בום. בנג בנג. כך הם מדברים איתנו. נצעק, נמות והם-לא יקשיבו לנו.."

פתאום,

שונה מכל מה שהכרתי עד עכשיו. אני משתנה.

לא דימיינתי את זה ככה, מודה שהופתעתי.