בעזרת ה'

כבר חשבתי שהבנתי את זה. חשבתי ש"אבדה לי התמימות" והבנתי כבר שהחיים הם לא שחור ולבן. אבל הנה שוב זה מכה בי, לא רק להבין את זה בראש, אלא להפנים את זה עמוק בלב..

אני עוברת תהליך עכשיו, זה ברור לי לגמרי. וכרגיל אני מאמינה ובטוחה שמה שיצא ממנו זה עוד זיכוך של מי שאני, של פלור האמיתית.

יש לי הרבה שאלות שכנראה ישארו ללא מענה וגם אם אי פעם אקבל מענה מסוים אליהן, אני לא בטוחה שאוכל בכלל להבין אותו או לקבל אותו ועל כך אני צריכה לקבל את זה שלא תמיד מבינים הכל וזה בסדר ואולי זה אפילו טוב.

המסע לפולין איפס אותי מהרבה בחינות, נתן לי קנה מידה לסבל האנושי, לרוע האנושי ומצד שני הוא נתן לי להבין מהי אמונה באמת...

כשהבנתי שאני צריכה להתמודד עם זה, בדיוק קראתי באיזה ספר שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם מצבים לא פשוטים היא פשוט לסלוח להם...והשתגעתי מזה, וזה אפילו הכאיב לי עוד יותר, איך לסלוח? על מי אני עובדת?! אני לא מסוגלת לסלוח...אני לא מסוגלת. ומתוך מחשבות על הנושא, פתאום עלה בזכרוני מצב אחר שהזכיר לי במידת מה את המצב שבו אני נמצאת...בדומה לאותו מצב, גם בו, משהו מבפנים בער וכעסתי כל כך וגם בו, לא חשבתי שאהיה מסוגלת לסלוח. ולמען האמת, גם הדמות שפגעה בי מעולם לא באמת ביקשה סליחה ובאותה תקופה רציתי שהדברים יהיו שחור ולבן, רבנו רבנו, משלימים משלימים...עד שהבנתי שזה פשוט לא עובד ככה...והחלטתי שלמען השקט והשלום הנפשי שלי, אני צריכה לסלוח. לסלוח במובן של להרפות מזה, לשחרר.

וכך הבנתי שגם היום, אני צריכה להבין שהמציאות לא תהיה איך שהייתי רוצה שתהיה. שאין ביכולתי להשיב את הגלגל ולשנות את המצב וגם אין ביכולתי לקבל את הסליחה כמו שאני רואה אותה בחלומות, אז כל שנותר לי לעשות הוא פשוט לקבל את זה, ולשחרר את זה...

לסלוח...