בעזרת ה'

אומרים שעד שהאדם מתחתן הוא לא שלם, הוא חצי בנאדם וברגע שהוא מתחתן הוא נהיה בנאדם שלם. היו לי הרבה תסריטים לגבי החתונה, בין אלו האופטימיים ביותר שבהם דימיינתי שארחף בטירוף מרוב אושר לבין הפסימיים שבהם חששתי מכל האנשים ושמרוב לחץ אני "לא אהיה שם", אבל בניגוד לכולם, הייתי שם. הייתי שם בצורה הכי שלמה ומושלמת שיש. התרגשתי בטירוף, אבל לגמרי הייתי שם, לא מעופפת בכלל.

אומרים שההתחלה של הנישואים, התקופה הממש ראשונית עם התתרגשות של החתונה זה בבחינת גן עדן. הכל מושלם ונוצץ וורוד. ואחרי מעט זמן באה איזו נחיתה למציאות. כל זוג בעניינים שלו. אז אצלי זה היה בתחום של הלימודים והעבודה שממש מנחיתים אותי טוב טוב בקרקע. אני נאלצת לעשות בחירות לא פשוטות ולוותר על נוחות ועל איזשהו אידאל "גן עדני" שהיה לי בהקשר ללימודים ולהשלים עם בחירות שהן לא שלמות אבל הן כנראה הטובות ביותר.

עד היום כשאני נזכרת בחתונה אני נפעמת מהעוצמות האדירות שהתגלו לי שם, לגבי עצמי. אני הרבה יותר ממה שאני חושבת שאני ביום יום. זה פשוט יצא החוצה...ואני בכלל לא בטוחה שמישהו יכל לראות את זה, אבל אני הרגשתי את זה לגמרי. כאילו משהו כל כך פנימי ועמוק בתוכי ניהל והתנהל שם וה"פלור" הרגילה של היומיום פשוט התבוננה והתפעלה.

ולשמחתי הרבה אני יודעת להגיד שזה לא איזה משהו מיסטי שהרגשתי אני יודעת שעשיתי הרבה מאד כדי להרגיש ככה ביום הזה. עברתי עם עצמי תהליך שכלל הרבה מאמצים כדי להיות רגועה ביום הזה, כדי להנות ממנו, כדי באמת להרגיש את היופי שבלפתוח פרק חדש בחיים שלי.

והיום הזה נותן לי כוחות כשאני קצת חוזרת אחורה וקצת קשה לי, אני נזכרת איפה כבר הייתי ולאן אני יכולה, רוצה, וצריכה עוד להגיע. אני יודעת שיש עוד הרבה עבודה, אבל גם באמת שיש כל כך הרבה על מה לשמוח!!!

ולמען האמת בסופו של יום, לא משנה כמה העולם מבחוץ משגע וכמה אני רואה שעוד יש לי עבודה עם עצמי, אני גם יודעת שאני אוהבת ונאהבת כל כך תודה לאל, ששום דבר לא באמת מצליח לקלקל.

פלור