מחשבות דעות ואמונות בחיי היום יום

 חת

חת שתיים

חת שתיים נסיון.........

כבר חודשים שלא כתבתי או שהייתי בכלל מרוכזת מספיק ע"מ להתיישב על המחשב יותר משתי דקות שלא קשורות לאתר ה"כללית" או לאתרים אחרים בסגנון.

נראה לי שהתפתחו אצלי שגיאות כתיב כתוצאה מניוון סינפסות (חו"ח אני לא באמת מאמינה בזה, או שכן???) במוח מחוסר הפעלתן. אני גם מתיישבת לכתוב אבל לא בטוח שאלחץ בסוף הקטע האמורפי שלי על "שמור" ולא בטוח שעוד עיניים יקראו את אשר על ליבי. "נחכה ונראה"- יאמר גיא זוהר, כנראה? אולי.

משהו טוב קרה לי, משהו טוב שלא מדברים עליו, לא רשמית -כמובן שתלוי באיזה חברה אתה, וכל שכן לא כותבים עליו- לפחות זו היתה דעתי ולכן גזרתי על עצמי התנזרות מהבלוג הלא פעיל שלי, כי ידעתי שבפינה שלי, הנועדה להשתפכות הנפש אך הגלויה לעיני כל לא אוכל שלא להסתיר את הנושא המרכזי שתופס כרגע את רוב חיי אם לא את כולם.

אבל בסוף התפתיתי, וכן אכתוב כי אם לא כאן אז כנראה בשומקום אחר, וכרגיל כמו שידעתי יפה להעזר בבלוג ברגעי המשבר הגדולים של חיי ואף יצאתי ממנו מחוזקת כך גם כעת, נראה לי שאוכל לשתף אתכם בעובר עלי.

אז מאיפה להתחיל?

מההתחלה ממש? ההתאכזביות החוזרות ונשנות מהנסיונות הכושלים כפי שתיארתי בשיר העגמומי שחרזתי לי בפוסט הקודם? או מהעובדה שכעת כבר אי אפשר להסתיר אותה כי היא הולכת לפני, אומנם לא מאוד מנופחת, עדיין, אבל בכל זאת התווית עם הלב האדום על החולצה של "רמי לי" די מסגירה אותנו J.

אני זוכרת, שנה שעברה שגרנו בחממת האברכים ונשותייהן, איך כל אחת שם שהיתה נשואה יום וחצי התהלכה לה עם בטן לראוות הציבור, תחושה ש- אם את לא מקיימת את המצווה וכמה שיותר מהר את לא מה"חבר'ה" לא משלנו. ועם הזמן, הלך ליבי ונצבט למראה אישה צעירה והרה שרוב הסיכויים שכלל לא ידעה להעריך את הנס המופלא שהתחולל בגופה ונראה היה לה הדבר כטבעי ומובן מאליו ואני רק חיכיתי להיות ראויה גם לאותו החסד, להיות חלק בתהליך הבריאה היצירה והבאת חיים חדשים לעולם.

אני זוכרת כל ערב שבת בעזרת הנשים בה הן התקהלו על טפיהם ובטנונותיהם ורק נעצו מבטים ב"חדשות" לראות אם השתנה משהו במבנה האנטומי של גופן ואם אפשר להסיק מכך שהתא המשפחתי הקטן שלהם הולך לתפוח עם עוד משתתף חדש בעסק, אני מודה, גם אני לא טמנתי עיני רק בסידור וגם עיני תרו לבדוק את השינויים ומידי שבת (כמעט) התגלה לפחות שינוי אחד, והתחושה החלולה שלי הייתה צורבת...

נכון, אני לא נשואה זמן רב, אבל לגור בבועה כזו כנראה משפיע וזאת אחת הסיבות שעזבנו אחרי תשעה חודשים וזאת גם הסיבה שמצאתי את עצמי בגיל 21 לחוצה מדי להיכנס כבר להריון, בלי לחשוב על ההשלכות- הפיזיות והנפשיות של אותו מהלך, לא ראיתי ממטר מלבד אותה מטרה נעלה אחת ויחידה.

לא שאני מתחרטת חס וחלילה! פשוט הרבה דברים הולכים כעת להשתנות ולא בטוח שהתכוננתי כראוי.

"בעיקר צריך רופא טוב", אמא אמרה וכבר הפנתה ועזרה ובאמת, בימנו כמעט ואין דבר כזה שלא מצליחים, צריך פשוט להאמין ובדרך גם להיפרד אולי מכמה מאות ואלפי שקלים ובסוף ואולי אפילו די בהתחלה, זה קרה והשמחה רבה.

הבדיקה הביתית לראשונה בחיי מראה שני פסים. אני יושבת ובוהה כלא מאמינה תחושות חדשות ומוזרות מציפות את כולי. בפעמים הספורות הקודמות שחשבתי שאולי יש סיכוי וביצעתי בדיקה, לשווא חיכיתי לפס השני או למינוס שיהפוך כבר לפלוס (תלוי איזה חברה ) עד שזרקתי לפח ומדי פעם הלכתי עוד להציץ ולבדוק, אולי משהו בכל זאת השתנה. ובפעם הגורלית האחרונה ראיתי את הפס הבודד והכ"כ מוכר קראתי את ההוראות ליתר ביטחון והבנתי שגם החודש, אבדה תקוותינו והשלמתי יחסית עם המצב, כלל לא הבחנתי בפס החלש שהלך התהווה והתכהה לו עם הדקות הארוכות שעברו. כשבאתי לעשות "וידוא בדיקה" סופית לפני ההשלכה לפח וחסל הבטתי ולא האמנתי אחזתי במקלון כאילו הוא הוא היה ילדי שלי ויש לשמור עליו שלא יפול ישבר יסדק, זו ההוכחה, אות החיים הראשונה שקיבלתי ממה שקורם עור וגידים אצלי בבטן.

מנקודה זאת תחושות מעורבות מציפות אותי של אושר ושמחה לעומת בלבול פחד ומצב גופני כללי לא טוב- אני הייתי מכנה זאת כסינדרום הפרה באחו: רובצת רוב היום או ישנה, בוהה בחלל הלבן או בקירות בחוסר יכולת להזיז את גופי ובעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הלילה המאוחרות מעלה גרה לעבר הניאגרה הירוקה בבית אימי. קריאות "מוווווווווו" אומנם לא יצאו מפי אבל אממממממממממממא אממממממממממממא אני אומרת ויחסית הרבהJ.

למרות שעברו כבר יותר מארבעה  חודשים עדיין איני מצליחה לחזור לעצמי, את הבית שהיה כה רחוק מאמא עזבנו (כי משהו צריך לטפל בי לא?) וכרגע אנחנו דיירי קבע בחדרי הישן והמוכר עמוס התיקים והשקיות שהבאנו איתנו מהמעברה... והלימדים, זה גם עניין כואב בפני עצמו ,בחודשים הראשונים עוד התעקשתי להתחיל כמו כולם: שנה ראשונה, סמסטר א' מלחיץ לחוץ עמוס ומאיים גם למי שלא צריך להיאבק עם עצמו כל בוקר לקום מהמיטה לגרד את עצמו בכח מהכיור אחרי הפעם השלישית שהוא מקיא ברצף להתלבש להתנוענע לו באוטובוס (שוב להקיא מדי פעם) ולדעת שתכף האישה המבוגרת משמאלך תציע לך סוכריה או בקבוק מים כי "את נורא חיוורת". להשתדל להישאר עד סוף היום, בסוף להיכנע וללכת אחרי השיעור הראשון ולחיות באשליות שבאמת תצליחי להתמודד עם תקופת המבחנים...

אז לאחר שהבנתי שלחץ מזיק לבריאות (וכרגע לא רק לשלי) ושההיריון שלי עם כל השמחה שבו קצת  "גדול" עלי ונמצא בסיכון גבוה אני לוקחת פסק זמן. מהרבה דברים אני לוקחת עכשיו פסק זמן.

אך אני מקווה שהתקופה הקשה מתחילה לעבור (עצם זה שאני כאן על המסך כבר מעיד על ההתקדמות שלי) ושסינדרום הפרה ילך ויחלש וקרן תשוב כבר לעצמה.

החיים הם דינאמיים וככל שאני חיה אותם יותר כך אני מבינה את הארעיות שבהם, את ההבנה שגם הדבר הקבוע והבטוח- נכון לעכשיו אין לו אחיזת קבע בקרקע של חיי, והוא יכול להשתנות ממש כמו תאים עובריים שגדלים משתנים ומתפתחים להם...

מעניין אם אני אפרסם את זה...זה לא קצת אישי, קצת פרטי? אך ממילא רוב מי שקורא את הבלוג גם ככה כבר יודע בערך את מה שעבר עלי אז כנראה אני כן אלחץ.

אני לא אלחץ

אני אלחץ

בכל מקרה ברגע ש"אחשוף" את עצמי אוכל לשוב ולעדכן לעיתים קרובות, ולשתף בכל הפחדים והחששות שלי.

כמו זה שקראתי על יולדת שנפטרה אתמול בבלינסון מתסחיף מי שפיר והתחלתי לחשוש לגורלי. ובככל המחשבות של למה האישה צריכה לעבור את זה תמיד בשביל מה יש גברים בעולם הזה???

אז כדאי שאני אלחץ.

או שלא...

אז כן.

אז בייייייייי.