מחשבות דעות ואמונות בחיי היום יום

 בעז"ה למרות שלנו לא ישלמו על זה אני אוסיף תמונות שלהם..

ילדים זה שמחה, כך אומר השיר וכך אומרת גם אני כל בוקר מחדש עת אני פוקחת את עיני לאחר רבע שעת שנת לילה יקרה מפז, אה..לישון בלילה איזה חלום רחוק ומתוק. אבל די לחלומות בהקיץ רבע שעת מנוחה זה בהחלט די מוגזם ל   mp2 (אם כפול שניים הכוונה למי שעוד לא יודע קורתי..) חדשה וטרייה מהתנור שכמותי, פשוט הצעקה האחרונה בנגני המוזיקה, בין לילה או בעצם בין 10 שעות אפידורל מורטות עצבים הפכתי לאמא של שני נגני אי פוד אפשר לקרוא להם כך, רק חבל שמשהו מקולקל קצת בתוכנה כי המוזיקה תקועה על יללות וצווחות צורמניות מלוות בפעירת פה וגלגול ענבלים לפחות רוב שעות היממה ועד שמצליחים למצוא את מתג ה 0ff של העופיון הצעיר שלי הפרגית השנייה מתעורר ושוב חוזרים לסימפוניה התשיעית של בטהובן או השביעית או איך שקוראים לה מה שבטוח להם זה לא משנה...

אז מה, הכל באמת התחיל לפני בערך שבעה שבעות, כמו להיזכר בתקופת חיים אחרת, בעולם מקביל שכבר לא שלי. בחורה נשואה, ללא- כמו שכתוב בטופסי עבודה או כמו שזעקו השורות הלבנות בטופס תעודות הזהות, רק חיכו להיכתב עם השנים בעוד שם חדש, חיים חדשים. אומנם כבר כרסי בין שני ואת רוב פעולות היומיום היה קשה עלי לבצע מעומס יתר על מערכות הגוף שנשא את ילדי היקרים, וכמה זמן היה לי לישון.. לפעמים התפרעתי וישנתי לא רק 22 שעות בלילה אלא עוד איזה חמש שעות ביום, עכשיו אני מבינה למה בהריון תמיד עייפים זה כדי לצבור שעות שינה ליממות על גבי יממות שלא ישנים בהם כבר יותר וספק אם אחזור לזה לפני שהם יגיעו לצבא, שאז בטוח שוב לא אישן בלילה, אבל בואו נהיה פלצנים: "ילדים יקרים שלי, רק לפרוטוקול כן?, כשאתם תהיו כבר בני שמונה עשרה ,גיבורי חייל, לא יהיה צבא, המשיח יבוא ואיתו כמובן השלום המדובר במזרח התיכון , ואתם ילדים שלי, תשלטו על ממלכת יהודה וישראל המאוחדת ותכתתו חרבותיכם לעיתם ושולי השועל יגור עם הכבשה ששונה- לא כמו משה דץ והכבשה המתולתלת שלו"- טוב נסחפתי כנראה בגלל ההתנתקות מהעולם בתקופה האחרונה והטיפול המתמשך והלא נגמר בעוללים הרכים.

אז יום לפני תחילת שארית חיי ישבתי לי בכורסה עם כרסי ולא זזתי, אסור איימתי עליהם, שלא תעזו לצאת עכשיו שמעתם אותי (הילדים שלי מחונכים כבר מבטן ולידה) מי שמע על ברית בשבת, וגם אם מישהו ישמע, נראה לכם שהוא יבוא? ונניח והגיע נראה לכם שיביא כבר מתנה, שלא לדבר על שאפשר לשכוח מהצ'קים, ומה לעשות שאני לא אנג'לינה ג'ולי (למרות שבטח יש דמיון, כמובן) ואבא שלכם עדיין לא בראד פיט ולכן למרות שאתם הרבה יותר יפיופים מהיצורים הקטנים שנולדו להם אף אחד לא ישלם על תמונה בלעדית שלכם 14 מליון דולר, אפילו לא מליון שקל, הכי רחוק שאני אוכל לקחת את התמונה שלכם זה למגזין להיות הורים, להתחרות עם עוד כמה ילדים שההורים שלהם בטוחים שהם הכי יפים בעולם (כמה שהם טועים הם לא ראו אתכם..), ואולי בסוף לזכות במצלמה. אז קיצר, חכו עוד קצת רק עד שתצא שבת, וממילא לא יפה לגרום לאבא לחלל שבת בשבילכם, ילדי הבינו והמתינו למרות שכשיצאה שבת והתחלתי להפציר בהם לצאת כבר כי קשה היתה עלי ההמתנה, או אז כבר שכחו את כל גינוני הנימוסים והחינוך שהתוותי להם ברחמי, צפצפו על תחינותיי ומיענו לצאת- יאמר לזכותם שלפחות לא הכאיבו.

בסופו של דבר לאחר שהלכנו חזרנו שבנו קפצנו קיפצנו רקדנו מהמיון לבית ובחזרה, הסכימו להכניסני לחדר הלידה- להתקבל לחדר לידה אינו דבר של מה בכך, צריכים לעבור מבחנים פנמיים להתחנן לבקש מהמוניטר שיצייר צירים, באותו מוצ"ש נבחנתי ונכשלתי כמה פעמים עד אשר עברתי! קיבלתי צמיד כניסה ללונה-פארק האנושי וגם חלוק ורוד מכוער ומעומלן בוצעו עוד כמה פעולות שהשתיקה יפה להן ואז (באו נדלג על החלק המפחיד של האפידורל) נכנסתי למערבולת של תחושות רגשות ושיעמום שנמשכו 10 שעות- הלידה עצמה ברוך השם היתה קלה וקצרה, שכמעט ובעלי לא הספיק להיות עד אליה מאחר והיה שרוי בהשפעת האפידורל שהשפיע כנראה גם עליו, ולולא אימי היתה חובטת בו בעוצמה עם המלקחיים או פריט אחר המונח דרך קבע בחדר , כנראה היה מתעורר רק כשהיה יוצא מחדר ההתאוששות. אבל מובן ובסוף הגבר תמיד מגיע למוכן, בין אם זה בארוחת צהריים או בלידת תינוק וכל שנותר לו לעשות היה לקחת בזרועותיו את העוללים הרכים הקטנים המצומקים והיפים שלנו ללכת איתם אל האופק במסדרון האפל ולהשאיר אותי פעורה וריקה באחת הסיטואציות היותר הזיות בחייה של אישה על שולחן ניתוחים מול רופא וסטודנטית עסוקים בקורס מלאכה באמצע השיעור על התפירה והגובלנים לא רציתי להפריע ולהוציא אותם מהריכוז עד אשר הסתבר לי שהרקמה היא רקמה אנושית, והיא בעצם אני!!!!!!!!!!!!!

אבל הכל כבר הספיק להשכח כי כשלא מצליחים לישון המוח לא מצליח לעבד מידע וכך קורה שכשנכנסתי ללונה פארק עליתי לרכבת הרים, ולמרות שהצמיד שקיבלתי בכניסה עשה את דרכו לרמת חובב כבר לפני כמה שבועות, נראה לי שמהרכבות הרים הזאת לא הצלחתי לרדת, לא יודעת איך יורדים, וממש לא בטוחה שאני רוצה.

לא ידעתי שלראות קקי בטיטול, לאחר שאיצוצי התאמצץ שעות נוספות וכאבתי בשבילו, ישמח אותי כמוצאת שלל רב.

לא תארתי לעצמי שאעדיף לבלות את זמני בשופיניג בחניות הפארם למיניהם (אין כזה למיניהם זה רק סופר פארם וניו פארם, אבל נו אנחנו לא רוצים לעשות פרסומות) בחיפוש אחר מבצעי 1+1 וחסימת המרפסת בבית עם מלאי מצטבר (טוב שיהיה) של טיטולים מגבונים ומה שבינהם) מאשר לגהץ את הכרטיס אשראי ברחוב יפו בירושלים, או בקניון הקרוב לביתי,

לא חשבתי שלישון זה דבר שקיים בחלומות.

לא ידעתי שאפשר לאהוב עד כדי כאב שני יצורים והם שלי

לא ידעתי שילדים יכולים להיות כ"כ מושלמים וטהורים

לא ידעתי שיהיה כל- כך קשה

לא ידעתי שעם זאת יהיה כל-כך טוב

ילדים זה שמחה, גם לילות בלי שינה והרבה דאגות והוצאות וקניות ושינויים אסטרטגים בבית, והתנהלות לוגיסטית מסובכת כשמתכננים לצאת מהבית, ומי בכלל זוכר איך ומה זה לצאת מהבית...

ובכל זאת לפני אחרי ובאמצע של הכל- ילדים-  זה באמת שמחה J