כזה שצובע את השפתיים....

המקום שלי הוזנח, העלה אבק ומריח כמו פטל שהתייבש לו ונרקב.

אף אחד חשוב לא קפץ לבקר לאחרונה או הרגיש שמשהו כאן נעצר.

מדובר באשליה של שיתוף, של חיים, של יצירה. אין בצד השני של המסך ולו נשמה אחת שבאמת תושפע מהיותי או מאי כתיבתי. 

קרו לא מעט דברים, אבל הצורך לכתוב הלך והתמעט עם הזמן ונדרס לו במתחת לגלגלי השגרה המטמטמת...

מתגעגעת למפלט הזה שהיה לי כאן פעם, אבל מרגישה חלודה ומאולצת.

ואולי זה דווקא טוב, שלא כל העולם מתוודע ל"מתי אני מבייצת"...

אז זהו, זה רק ביקור תחזוקה. לפתוח קצת את התריסים, לאוורר,

להשקות את הפטל.

אולי הוא עוד יחזור להצמיח ניצנים סגולים, מתוקים-חמוצים, עם מעטה עדין של קוצים...