כזה שצובע את השפתיים....

לא יודעת מה זה הסיפור הזה. למה דווקא עכשיו. למה דווקא אתך.

זה מה שעושה את זה לכל כך מרגש אולי. העובדה שזה אתה. אחרי המון שנים של כלום שעברו בינינו. אחרי שנים שכל אחד בנה לעצמו עולם וחיים הגונים, נורמטיביים.

ועדיין - כמו ילדה קטנה שמכורה להרפתקאות ולסופים הלא-ידועים, נסחפתי לשם, באפלת הלילה ובאור המסך.

תמיד היה בך משהו שתפס אותי. שריתק, סיקרן, הכיל וריגש. ועדיין- כשהיתה ההזדמנות - זה לא קרה בינינו.

טיימינג זה הכל בחיים.

ואין בי חרטות.

רק פחד מתמיד וידיעה שאני מאבדת פה משהו. מרוויחה משהו אחד. ומאבדת משהו אחר.

המאזניים בראש שלי עדיין חורקות ומתנדנדות, התוצאה עוד לא שקולה.

אבל הדופק עדיין מהיר, המחשבות רצות, חלקי שיחה ושברירי זכרונות של קול, נשימה, מילים כתובות ונאמרות בהיסוס.

 והחומות מהצד שלך כבר נצורות.

אין פואנטה אמיתית לדבר הזה.

רק תחושה מעורבבת, כמו אחרי ליטוף נעים באגו חבול בשילוב עם תחושת עליבות מוסרית וכניעה מודעת ליצריו של הגוף.

ועדיין, מה שהכי קשה לי בכל זה, היא העובדה שכנראה שלא אשמע ממך שוב לעולם.