כל-כך הרבה מילים לכתוב עליך
ורעיונות וזאבים
וכבר ניסיתי לכתוב כאן כמה פסקאות והכל נשמע לי מפגר ושגור וידוע כי
זה כבר שלושה חודשים כאלה שהתחילו מפחד ואיתגרו אותי והפעימו אותי ונגעו בי והכאיבו לי אבל בעיקר עינגו אותי
אני חושבת שבזכותך חזרתי לחייך מכל הלב
בטוח שבזכותך אני צוחקת יותר במהלך היום
בטוח שבזכותך אני חושבת מחשבות חיוביות יותר...
אני אוהבת אותך על זה כל-כך.
ועל מי שאתה.
אתה אפל ומיוחד בדרכך, ועם זאת בעל פסים חיוביים כאלה...
היית זאב שפותח את דלת חדרי כמו הרוח באותם ימים ראשוניים שהייתה נכנסת דרך החלון בדירה הקנטנה והחדשה שלי
הכל היה ריק
הקיר היה עוד צבוע בצבע של ענבל ונשאר המזגן שלא ידענו איך להפעיל כראוי (כיום אני שולטת בתחום) והיה מקרר מנותק (ומלא עובש עקב כך) וספה וכורסא שהעפתי ועל המיטה הזוגית החדשה היה סדין ורוד פרום וישן ועליו נגעת בי לראשונה ואני התגרתי בך כל-כך עד שפרצתי את הגבול ושברתי אותך ואתה אמרת בטון הכי סקסי בעולם "טוב, אם את רוצה את זה בדרך הקשה..."
מאז גם הפכת להיות גבר, לא רק חיית טרף, אלא ממש גבר אמיתי שמכיר את ההורים שלי ואת האחיות שלי ומגיע לחבק אותי ולהכין לי תה כשחליתי ומעביר שיר ברדיו שמכאיב לי ומלטף לי את הפצעים ולוקח אותי בתור בת-הזוג שלו לנווה-ים (החברה הראשונה שלקחת לנווה ים, יש לציין) ואפילו... שובר את כל החוקים של עצמו שכוללים אי-החזקת-ידיים-בפומבי ואי-שינה-בכפיות, בעוד הוא יוזם את אותן פעולות אסורות איתי, פתאום. עושה לי מין מחוות שכאלה. (והכי חשוב עושה לי מין).
ואני כל הזמן רוצה לצרוח לעולם שאני פשוט מ-א-ו-ה-ב-ת!!!
אבל העולם נראה לי כל-כך אפור מדי לכל זה עכשיו, וכאילו לנו יש עולם משלנו כעת, בכל פעם שאתה בא.
(ואולי בגלל זה אני אף פעם לא רוצה שתלך...)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: