לא, באמת. אני שונאת את הפחד שלי יותר מששנאתי משהו אי פעם. אולי לא באותו להט (כשהייתי בת 12 שנאתי דברים בלהט כל כך בלהט, שהייתי ממש ככה קרובה ללהצית אותם במו ידי)
לפעמים אני חושבת שהמאה ה21 היא לא בשבילי, ושאני שייכת בכלל למאה ה18. שהייתי אמורה ללבוש מחוך חונק, להסתובב עם מניפה, ולהיות, מה שקוראים לו בספרים ישנים, חולנית והיסטרית. באמת. כי כששואלים אותי, אני מגלה כמה צורעס בעצם יש לי. ממש כמו קשישה פולניה. בחיי. יש לי חרדות מכל דבר בעולם בערך, רגישות יתר, הפרעת קשב, חולשה בזרועות, כאבי בטן, התקפי פאניקה וקוצר נשימה, נשירת שיער, התכווצויות שרירים, כתמים אדומים כאלה של קורטיזול, לחץ דם נמוך... בחיי שאני לא מבינה איך אני עוד בת 17. ברצינות. בחורות כמוני מוצאים בדרך כלל עם מיגרנה במיטה, בחדר עם וילונות מוגפים במאה ה18.
כששואלים אותי, אני נזכרת פתאום שיש לי גוף, ושהוא לא פועל כל כך טוב. כשהייתי קטנה הייתה לי איזושהי תחושה שכן, עכשיו יש לי גוף, ויש לי שיניים שנופלות וצוואר שנתפס וריאות שגורמות לי להשתעל עד שאני נחנקת, אבל זה זמני. מתישהו הכל יעבור, והגוף שלי יפסיק לעשות לי הצגות, ואני לא אזכור שהוא שם עד גיל חמישים. ומתישהו באמת חשבתי ככה. וכשהגוף שלי נהיה מגעיל פתאום נזכרתי שהוא קיים. אני שונאת להזכר שהוא קיים. אז נכון שעקרונית אני מאוד נגד הקטע הזה של אנשים להעמיד פנים שהגוף הוא לא חשוב ושאפשר ואף רצוי להתעלם ממנו או אפילו לגרום לו נזק, אבל בפועל אני שונאת לזכור שאני אנושית. אנושית וחולה. ומגעילה. ונכון שלכולם יש קטעים דוחים, אבל איכשהו אני מצליחה שוב ושוב להיות היחידה מבין שלושים וחמישה אנשים שאף אחד לא מופתע לראות אותה מקופלת על הרצפה או נושמת לתוך שקיות נייר או בוכה בהיסטריה בגלל דבר סופר-מוזר כמו המורה לתיאטרון.
אה, ושום בנאדם מתחת לגיל שישים לא אמור להגיע למצב של לקחת שני כדורים אחרי כל ארוחה. שום בנאדם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
