קהלנך בד ברג הזה מת חילסי פורה מח הזה

זה כואב, מפחיד ומשפיל,

אבל זה כיף כמו לאידעת מה.

אני רוצה לספר את זה לכל העולם.

בינתיים, אני אסתפק בלספר לה שאני אוהבת אותה.

לפעמים, כשאני ממש במצברוח לזה,

אני הולכת פה קצת אחורה,

ומתכרבלת בנוסטלגיה.

זאת בדרך כלל נוסטלגיה של מקרים שמחים, או זמנים שבהם הייתי נורא מאושרת,

אבל היום חפרתי קצת, כדי להשתמש בחומר שיש לי בשביל סיפור (שאני נשבעת שיום אחד אני אכתוב אותו, וכולכם עוד תראו) ומצאתי נוסטלגיה מסוג אחר. נוסטלגיה מסוג ה"היהי, איזה קטעים זה שפעם לא היה לי מושג מי אני ומה העולם רוצה ממני".

והאמת,

שזה יותר כיף.

הסמל הישן של הראלים הוא אחד הדברים הכי פרובוקטיביים, אסטתיים ותמציתיים שראיתי בחיים שלי. אני לא חושבת שמיסטר אני-קנדי-צרפתי-וחייזרים-יצרו-את-כולנו חשב על זה בכלל, אבל - וואו. פשוט וואו.