קהלנך בד ברג הזה מת חילסי פורה מח הזה

ואולי אני מרגישה. הלוואי שאני מרגישה. הלוואי שאני אשאב עכשיו להתאהבות דביקה ודוחה שתעשה ממני מטומטמת שזה לא יאמן.

אוי, הלוואי.

(מתוך "דברים שבנאדם נורמלי לא מקבל מהם אורגזמה" בהוצאת כתר)

-מבנה עלילה של פרק בסגנון צמרמורת,

-טפילים קטנים ודמויי-חרקים שמשתלטים על אנשים,

-נשיקה שהדיאלוג שקודם לה הוא "אני שונאת אותך!" "אני שונא אותך!" "מניאק!" "מפגרת!"

-הדיאלוג הזה, שמגיע מכות רצח לבנאדם הראשון שאי פעם חשב עליו: "אבל חלמתי שנפגעת/נהרגת/אכל אותך חתול!" "שששש, זה היה רק חלום." "אבל זה היה כל כך אמיתי!"

אבל חוצמיזה, זאת אחלה סדרה.

אה, וקודם יצאתי מהבניין, ראיתי דבורה ממש גדולה, הייתה לי צרחה, "עווית-חרקים" שכזאת, והתחלתי לרוץ, וכל זה מול שלושה אנשים. הדבר הבא שעשיתי היה לבקש שיחה משכן שעבר שם במקרה, ולהגיד לאמא שאני לא יכולה להכנס חזרה בגלל שבכניסה לבניין יש דבורה.

מגיע לי שחשמל יהרוג את האמא של הילדים הunborn שלי.

זה נורא איך שאני מחליטה דברים חסרי טעם.

(החלטתי לביים בשנה הבאה את אבניו קיו לבגרות. רעיון טיפשי להחליט את זה ככה, כשאני בכלל לא יודעת אם אני אוכל לביים, וכשיש יותר שירים מטקסט, ומי יסכים לעשות הצגה עם בובות? ואולי במחזה הזה אין מספיק בשביל הפקת בגרות, ומי יסכים בכלל לשיר? ומאיפה נשיג בובות? ולא תהיה בעיה עם שחקנים שעושים דמות אחת ולא חשובה? וכמה בכלל צריך?)

חוצמיזה, אפילו לעשות שלוש חזרות של עשר דקות על קטע אני לא יכולה כי אין לי כוח, איך אני אביים איך.

יותר מדי שטויות מסתובבות לי בראש, באמת.