קהלנך בד ברג הזה מת חילסי פורה מח הזה

-מבנה עלילה של פרק בסגנון צמרמורת,

-טפילים קטנים ודמויי-חרקים שמשתלטים על אנשים,

-נשיקה שהדיאלוג שקודם לה הוא "אני שונאת אותך!" "אני שונא אותך!" "מניאק!" "מפגרת!"

-הדיאלוג הזה, שמגיע מכות רצח לבנאדם הראשון שאי פעם חשב עליו: "אבל חלמתי שנפגעת/נהרגת/אכל אותך חתול!" "שששש, זה היה רק חלום." "אבל זה היה כל כך אמיתי!"

אבל חוצמיזה, זאת אחלה סדרה.

אה, וקודם יצאתי מהבניין, ראיתי דבורה ממש גדולה, הייתה לי צרחה, "עווית-חרקים" שכזאת, והתחלתי לרוץ, וכל זה מול שלושה אנשים. הדבר הבא שעשיתי היה לבקש שיחה משכן שעבר שם במקרה, ולהגיד לאמא שאני לא יכולה להכנס חזרה בגלל שבכניסה לבניין יש דבורה.

מגיע לי שחשמל יהרוג את האמא של הילדים הunborn שלי.

הלכנו עם אמא למכולת ובדרך ראינו

שהעירוב שלנו פגום.

זה לא כל כך נעים לראות עירוב פגום,

זה לא כל כך נעים לראות עירוב פגום,

זה לא כל כך נעים לראות עירוב פגום.

.

אני כבר לא יכולה לכתוב סיפורים על המחשב. מוזר.

היא: בנות לא מתבכיינות כי אין להן חבר, הן מתבכיינות כי אין להן את החבר הספציפי שהן רוצות, כמו שאני רוצה את ההוא. לך יש מישהו ספציפי?

אני: כן.

היא: מי?

אני: וואו, לא. כל כך כל כך לא.

אני חושבת שזה סוג של שוק, באמצע שיחת-בנות נקבתית וטיפוסית בטירוף, פתאום לשמוע מחברה שלך וידוי בנוגע לרגשות הלא קונבנציונליים שלה.

חפצים,

תכשיטים,

שירים,

דמויות בסימס,

ציורים,

ספרים,

בובות פרווה,

נעליים,

משפטים מתוך שירים, ספרים, וואטאבר,

מחברות,

כלי כתיבה,

בתים,

רחובות.

"זיידע," זאָגט דאָס קינד "זיידע, צי בין איך א ייד?"

"ניין!" זאָגט דער אלטער זיידע, "דו ביסט ניט קיין ייד! יידן זיינען שלעכט, מיאוס און נאר. דו ביסט א גוט קינד, דו ביסט ניט קיין ייד."

אוצר המילים שלי כזה אומלל, שיו.