זה לא יוצא לי מהראש,

העיניים הכחולות, החיוך העצוב, השם הרך..

כל הפרשה הזאת כ"כ זעזעה אותי ואני עדיין שקועה בה.

היום וחצי מול הטלוויזיה - רק מחפשת מבזקים וחדשות, התמונות רצות לי בראש,

הילדה היפיפייה, זאת עם פני המלאך, עם העניים הדומעות,

איך ?!

זה פשוט לא עוזב אותי, זה רץ לי בראש כל יום, כל ילדה קטנה פתאום זאת היא,

כל פרח כאילו בשבילה, כל מהדורת חדשות סביבה.

אף אחד בחיים לא יבין מה זה עשה לי, כמה עצב זה הכניס לתוכי, כמה חששות ופחדים, כמה דאגה.

כל היום ישבתי מול המחשב והטלווזיה, אולי זאת הייתה מתיחה או משהו- ציפייה.

אבל כלום, כל פעם חושפים פרט יותר מזעזע, פשוט התמכרתי לסיפור,

רציתי כ"כ למצוא אותה ולגדל אותה, לשמור עלייה ולתת לה את מה שלא היה לה אף פעם.

כלכך הרבה דמעות ופחד תקפו אותי ואנשים פשוט לא מבינים אותי.

כשהתחלתי לדבר על זה עם כמה אנשים כולם פשוט התיחסו לזה כאל עוד פרשת רצח יומיומיית, אבל לא אני.

זה כאילו הרג משהו בתוכי.

כל כתבת אינטרנט כבר קראתי, כל מבזק ראיתי, בכל מהדורת חדשות צפייתי, כל כתבה בעיתון קראתי. וזה עדיין לא נתפס.

המבט הבוהה שלי בטלוויזיה, המבט השואל והלא מבין, הוא פשוט לא עוזב אותי בכל פעם שאני נזכרת.

מכל הפרשות המזעזעות זאת פשוט נתפסה בי והיא לא עוזבת.

כל החיפושים האלה משגעים אותי, כל בדיחה על העיניין מכעיסה אותי. אני מרגישה כאילו הכרתי אותה כל החיים,

זה מטורף.

ואתם פשוט לא מבינים אותי.

אתם אומרים שאני נסחפת ומדברים על זה כאילו עוד סיפור, אף אחד לא מבין,

חוץ מאמא שראתה יומיים את העצב בעיניים שלי, את ההתעניינות ואת המבטים הלא מבינים.

עם תקווה קטנה עדיין ..