זה מרגיש כלכך לבד

מתגעגעת למי שהייתי,

לילדה הזאת המאושרת שבאמת מחייכת כל יום,

שגם שקשה נשארת אופטימית,

שיש לה תמיד הרבה אוזניים קשובות,

שיש לה למי להתקשר שרע לה או סתם משעמם לה,

הילדה הזאת שאהבתם.

אבל הילדה הזאת עשתה הרבה טעויות בחיים וכבר אין דרך חזרה,

הילדה הזאת השתנתה לי, לרעה.

כבר אין לי מקום שם,

אין לכם רצון בי יותר,

אני לא קשורה אליכם, גם שאני מנסה.

לבוא לכתוב לטקס סיום, חשבתי שבאמת אני אקח חלק ביום הגדול הזה ואפילו יופיע שם,

אבל התחושה הזאת שזה שייך לכם, שאני לא מסוגלת לעשות את זה טוב, מונעת ממני הרבה דברים ורצונות.

ההקטנה הזאת של האישיות שלי, של האגו שלי, חסרת משמעות שכמותי. באמת חסרת משמעות.

אני חושבת שאני מחכה לעזוב את המסגרת הזאת רק בשביל להכיר אנשים חדשים,

בשביל ליצור לי אישיות חדשה, אישיות של ילדה שכולם אוהבים.

ילדה שיוצאת בשישי בערב, ילדה שצוחקת על הכל עם כולם, ילדה שתמיד מוקפת בחום ואהבה,

ילדה שהיא משהו ישן-חדש.

אישיות חדשה.