אורי סבח והסוכנויות

רציתי לכתוב על זה כבר לפני שבוע, אבל איכשהוא לא יצא לי. הייתי עסוק בלסגור דברים לקראת הירידה לים המלח, בקניית מחשב נייד. עכשיו, כשאני כבר בים המלח, והמחשב הנייד שלי חי ונושם, ואפילו מחובר לאינטרנט האלחוטי (בחסות מקדונלדס), אני יכול לספר על מה שקרה לפני קצת יותר משבוע. יש בזה אמנם חריגה מכללי הז'אנר, הדורשים דיווח רציף ויומיומי ולא סיפור בדיעבד, אבל הרי כללי הז'אנר נועדו כדי שיחרגו מהם, לא?

לפני שבוע וחצי עשיתי משמרת עם לימור. במהלך המשמרת עבר בסוכנויות הידיעות הסיפור על הקוד הסודי שהכניס שופט לפסק הדין שלו בנוגע ל"קוד דה וינצ'י". סיפור משעשע על שופט משועמם שהחליט להראות למתדיינים המעצבנים שלו שגם הוא יכול לקשקש קצת על קודים וסודות ופיענוחים. בין השורות הוא הכניס קוד שכזה, שהיה שיחת היום / השבוע בקהילת המשפטנים בלונדון. פרטים תוכלו לקרוא בבלוג הזה, שעוסק בענייני אבטחה, קודים, סיסמאות ואיך שוברים אותם. או פשוט בניו יורק טיימס.

בכל אופן, לימור בדיוק עבדה באותו שבוע על כתבה שהיא מכינה לחלק ב', על אנשים שעברו התקפים פסיכוטיים. סיפור הקודים המוזר הזה גרם לה לומר משהו כמו: "יו! זה נשמע כמו התקף פסיכוטי, כשאתה מאמין שכל דבר שקורה לך זה סימן, או כתב סתרים, או כתב חידה". אני אמרתי לה: "נכון", והיא מיד שאלה מאיפה אני יודע (על התקפים פסיכוטיים. היא לא שאלה על הידע המקצועי שלי בנושאי קודים). אמרתי לה: "אני יודע", ואחרי שהיא התעקשה גיליתי לה שיצא לי לחוות אחד כזה. "מה, מתי, איפה, למה?" היא שאלה, וסיפרתי לה קצת על הודו, על הסמים, על הפסיכוזה, על כפר איזון. הבטחתי לפרט יותר על כוס קפה, אבל לא הספקתי (הייתי עסוק כאמור בלהתכונן לים המלח). ובכלל, אני לא בטוח שסיפור כזה יעזור לי להתקדם בעבודה. אולי כשאחזור מים המלח אני אסביר לה על הקודים הסודיים (והסודות הקודיים) שפיענחתי במשך שבוע אחד של חנוכה.

אם דרך אגב אתם קוראים את הכתבה בעיתון, תודיעו לי באיזה אימייל, תשלחו את הלינק.

אז הנה עכשיו ה"סוד" שלי כבר לא כ"כ סודי. נראה מה יקרה איתו הלאה.

מחברות לגן עדן

העיסוק הזה במחשב נייד ובפסיכוזות גרם לי להיזכר בפנקסים שניהלתי בהודו. הם היו ממוספרים (החל מפנקס אפס ועד פנקס 17, אני חושב), גם העמודים שלהם היו ממוספרים. היתה לי שיטה מאוד מסודרת לכתוב בהם דברים, לכל פנקס היה תוכן עניינים, והיו הפניות מעמוד לעמוד. סוג של כתב סתר כזה, שלא נועד להסתיר דברים בהתחלה, אלא רק לארגן לעצמי את הראש. בהמשך כבר היה קשה לשלוט בכל הבלאגן.

אני זוכר שחשבתי שזה בדיוק כמו יישום מחשב, רק הרבה יותר זול. בכמה רופי (פחות משֶקֶל) אתה קונה פנקס, ממספר אותו, מארגן אותו כמו וקטור או מערך של משתנים, בונה לך רשימה משורשרת של רעיונות, עם אינדקס לשלוט בהם.

שנתיים וחצי מאוחר יותר אני חוזר לפתרון שאני יודע לתפעל – מחברת ממוחשבת, Notebook computer, כמו שקוראים לזה. בסוף רכשתי מחשב של חברת LG, ועל האריזה היה כתוב Life's Good, סוג של ראשי תיבות. וחשבתי לעצמי איזה קטע שהחלפתי את הפנקסים במחברת אלקטרונית שעולה פי אלף, אבל גם היא בעצם רק מדרגה בדרך למקום טוב יותר.

לא יודע איך להסביר את מה שאני רוצה להגיד. אולי פשוט קשה להודות כמה ממכר יכול להיות כל העניין הזה של לסדר את עצמך על גבי הדף, המחשב, בקובץ, בבלוג, בחיים בכלל. וכמה הוא יכול להיות סוג של שקר או בריחה. וכמה שאני מנסה לברוח מהשקר הזה הוא תמיד מחכה מעבר לפינה. כמו העיתונים שהייתי קורא בבית ספר, מכור אליהם, לסריקה המסודרת הזו של כותרות שמישהו אחר בחר בשבילי. אח"כ הצלחתי להיפטר מההתמכרות הזו, רק כדי לחזור ולעבוד במערכת שבוחרת את הכותרות בשביל אנשים אחרים. מוזר, לא?