אורי סבח והסוכנויות

הסרט החדש של אלמודובר מאוד יפה. גם מבחינה ויזואלית, גם מבחינת הסיפור. ראיתי אותו בהצגה יומית בתל אביב, באחד מימי השבוע האחרון, כשנדדתי בין דירה של חברים לעבודה והיו לי כמה שעות "להרוג".

הרבה אדום, של עגבניות, של דם. סיפורים על מוות, ועל חזרה לחיים, על חברות בין נשים, על הקשר בין אמהות לבנותיהן. היה בו משהו משמח ומעודד, למרות שהעלילה לא כל כך אופטימית (רצח, גילוי עריות, כמו שאלמודובר אוהב). משהו בסגנון "אף פעם לא מאוחר לתקן את הטעויות של העבר, גם אחרי המוות יכולה להיות הזדמנות נוספת".

אתנחתא מצוינת לקולות המלחמה (והמוות) שמסביב..