|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 שיגעון חנוכה על גדות הגנגס ברגע אחד זה מכה בך. נר ראשון של חנוכה, משקיף על הגנגס, אחרי שבועות של טקסים בהשתתפות (בני) אור ו(בני) חושך. מצאת את הנקודה הנכונה. לא מקום - נקודה. המקום מכיל שני מקדשים (ראשון ושני, שלישי בהקמה); גשר צר מאוד (כלומר - כל העולם כולו); ו-1 נהר.
 גשר צר מאוד. ונהר. בית המקדש השני - מימין, השלישי - משמאל
הנקודה סודית. גם הקוד (סודי). הסוד לעומת זאת מקודד (אולי מקולל? צריך לבדוק בפנקס. אבל גם הוא סודי. לרשום: לבדוק בפנקס).
והסורים? מה עושים פה הסורים? (אני בטוח שהיתה לי איפה שהוא תמונה של סורים, רגע, צריך לדפדף בפנקס). העיקר שעל האיראנים הצלחנו להערים (איך הפכנו לרבים? ומי אנחנו? יהודים נודדים? ליצנים משתמטים?).
שלחו לכאן מתחזה לליצן, מאחז עיניים, עם כדורים של חשמל ואישונים של נחש.
חשב שיצליח לגנוב את פרי עץ הדעת. אבל הפנקסים נעולים אצלנו בראש. ואת
המפתח - את המפתח צריך לזרוק לנהר.
 ליצן משתומם, רגע לפני הנפילה
 לחשוב, לחשוב: את המפתח זרקנו. מהפרסים חמקנו. לארץ המובטחת הגענו (משמאל, על הגג. בתפריט: סלט קסילים ושייק-שוקה), את גן העדן השארנו מאחור.
אז מה לעזאזל עושים עם החנוכיה? בטח רשמתי בפנקס. אבל מי גנב את הפנקס?! הפרסי הזה, ידעתי שהוא מסוכן. אולי הייתי צריך לזרוק אותו לנהר.
וכך זה נמשך - שמונה ימים חשוכים ושמונה לילות לבנים. לופ אינסופי של דפדוף בפנקס. זורק את החפצים שלך ברחוב, דוחף את החברים שלך לנהר. סופר צעדים, מנסה לחשב איפה אמצע הגשר (הצר מאוד שהוא מרכז העולם כולו, שהוא ההתחלה והסוף, הסיבה והתוצאה, החיים והמוות). מקיא את תת-התודעה שלך בעוויתות של טירוף.
לך תסביר להם מאיפה זה בא ולאן אתה הולך.
| |
גליון טרוף מיוחד מתוך גיליון מס' 120, פברואר 2007, של "תזה", עיתון הסטודנטים של תל אביב

כל קשר בין הדמויות בסיפור לבעל הבלוג הוא היפו-תטי בלבד.
| |
טוב, הגיע הזמן לגמור עם העסק הזה אחת ולתמיד לפני כמה ימים ראיתי בלוג שסיפר על משחק התיוגים-סימונים שמסתובב פה לאחרונה. הרעיון פשוט: כל מי ש"מסומן" צריך לכתוב חמישה דברים שלא יודעים עליו, או שקוראיו לא יודעים עליו. הוא צריך גם "לסמן" חמישה בלוגים אחרים שאמורים לעשות את אותו הדבר. בארץ זה התחיל כנראה כאן, ואני נדבקתי מאנשי לחץ חברתי.
האמת היא שאני לא חייב לכם ולהם שום דבר. ושום לחץ חברתי לא יעזור. מגיל צעיר לא אהבתי משחקי "אמת או חובה" (אופס, פספסתי "סוד" אחד). לא באמת הבנתי מה הרעיון: אם זה סוד - אני לא אמור לגלות אותו בכל מקרה. ואם זה לא סוד - אז מה כל הקטע?
אז קודם כל, לא חייבים לגלות סודות כמוסים. אפשר פשוט לספר קצת אנקדוטות מעניינות מן העבר, כמו למשל ש:(1) היה לי זקן במשך רוב שנות שירותי הצבאי, אבל אין לי תמונות מאותה תקופה כדי להוכיח את זה, לפחות לא תמונות שאני מודע לקיומן (על זה אני לא מוותר, זה טוב מדי).
משם אפשר לעבור לפרטים מטרידים אם כי טריוויאלים משהו. כך למשל: (2) אני נוהג להציץ באופן די אובססיווי במסך הסטטיסטיקות של eMule כל כמה דקות. אני מניח שזה קשור לעובדה שיש לי הפרעת OCD כלשהי, המתבטאת בצורך עז לסדר את החיים, המחשבות, ושאר דברים ברשימות ליניאריות משורשרות. בכלל, גרפים עושים לי את זה כמעט תמיד, בעוד שמלים יכולות להיות כל כך ריקניות.
 כמו שאתם רואים, קצב ההורדות ירד באופן חד, בעוד שקצב ההעלאות נשאר קבוע למדי
אבל נראה לי הרבה יותר מהנה להיפטר מכמה סודות שנראו פעם גדולים נורא, בעוד שממרחק השנים הכל נראה אחרת. מרוב שלא דיברת על זה כל כך הרבה זמן, הסוד מתנפח ומתנפח, אבל בעצם מה יש מאחורי החותמת "סודי ביותר" (המספר הקורסי שלי היה 24)?
אז הנה כמה סודות שהחלטתי לשדרג כלפי מטה את רמת הסיווג שלהם:
(3) כשהייתי ילד קטן, כתה א' בערך, הצתתי שני עצים/שיחים (בשתי הזדמנויות שונות), ומיד רצתי לספר לאמא שלי ש"יש שריפה". אני חושד בה שהיא הבינה שהילד שלה פירומן, אבל לא רצתה לנפח את העסק. מאז הבנתי שהפשע לא משתלם - אפילו עונש ראוי לא קיבלתי. אני עדיין אוהב לראות מדורות, פחות להצית אותן.
(4) בשנת 2002 הצבעתי בבחירות לראשות עיריית ירושלים לאורי לופוליאנסקי. היו כל מיני סיבות מופרכות לכך, חבר שלי שכתב באותה תקופה ב"כל העיר" אפילו עשה כתבה על שמאלנים יפי-נפש שמתכוונים להצביע למועמד החרדי. אני לא מתגאה על הבחירה הזו, אבל מצד שני, יש נימוק אחד שעדיין מוכיח שצדקתי: אחיו הגדול היה מנהל קרקס. בחיי, אני כמעט בטוח בפרט הזה.
(5) בדצמבר 2003 שהיתי חמישה ימים במחלקה סגורה בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל. שלא מרצוני. תתפלאו כמה משוגעים מסתובבים חופשי ברחובות...
טוב, אני מזמין את החברים מהבצה, למרות שאני זוכר שהם שיחקו כבר פעם במשחק דומה, את היושב על הספסל שבשדרה, את תום, את יניב בעל דרך ארץ, ואת דן תורן. תמיד שווה לנסות, לא?
| |
חוק שימור החומר (או: סיור לבית הדפוס) פייר? אני די מאוכזב.
ביום חמישי בלילה השתתפתי בסיור לבית הדפוס של "הארץ". הייתי נציג יחיד של מערכת האינטרנט, והאמת שהצטרפתי רק כי ביקשו ממני יפה - היו דרושים מתנדבים להשלמת המקומות באוטובוס. כך קרה שאחרי משמרת של 8 שעות עליתי עם עוד שלושה עורכי מהדורת הנייר על מונית לתל יצחק (מזרחית לאיקאה, לאלו שלא מתמצאים במישור החוף), שם הצטרפנו לעורכי נייר נוספים כדי לראות איך ניירות לבנים הופכים להיות ניירות מקושקשים (בארבעה צבעים - שחור, אדום, כחול וצהוב).
הביקור היה נחמד, העניין העיקרי שמצאתי היה בכמות העצומה של חומר שנשפך שם. טונות הנייר המאוחסנות במחסן, מהירות מכונות הדפוס, כמויות הדיו, הערימות הגדולות של עיתונים שיוצאות בקצה פס הייצור, האנשים / נמלים שעובדים באמצע הלילה בלהכניס את חלק ב' לתוך חלק א'. בסוף כל לילה, ערימות המלים שנערכות על המחשב, שנמחקות ונכתבות מחדש, כל הרעיונות וההסברים, סימני הדפוס, התמונות - כולם הופכים לטונות של נייר. כן, בכל יום מודפסים עשרות טונות של עיתוני "הארץ"! ואני חשבתי: "למה אנשים לא מוותרים על החומר הזה וקוראים את הכל באינטרנט?"
אני יודע, הרבה יותר נחמד לקרוא ספר מודפס על נייר ולא על מסך המחשב, ומחשב אי אפשר לקחת לשירותים, והאתר נופל כל הזמן, והוא עולה תמיד בתור "סינית", ויש עוד כל מיני תירוצים, טובים יותר, טובים פחות.
בסוף השבוע ניסיתי להשתלט על ערימות הטקסטים בסלון - עיתון סוף השבוע, "ארץ אחרת", "העין השביעית", Time Out תל אביב, אימיילים, בלוגים לקרוא. בעצם גם כל הסרטים שאני מוריד באימיול הם סוג של טקסט, לא? ומה עם כל השטויות שאני אוגר בראש וצריך למצוא את הרגע הנוח כדי "לרוקן" אותן בבלוג הזה? גם זה סוג של מִחזוּר.
בהודו, מזמן, ב"גלגול קודם", הייתי באמצע פרויקט של גיבוי כל החומרים החשובים שלי ברשת האינטרנט. יש להם מקום כזה, באתר של יאהו, שם אפשר לשמור מזוודה של קבצים. מה יותר טוב מזה מאשר להיסחב עם ניירות, ופנקסים, ורשימות? ככה כל מה שאתה צריך זה שם משתמש, קוד סודי (סוד קודי), ויש לך ערימות של בתים (בייטים) רק שלך. זה היה בעידן אחר, לפני הימים שבהם לכל זאטוט היתה תיבת ג'ימייל עם 3 ג'יגה. זה היה גם לפני שעליתי על המזימה של יאהו להשתלט על העולם "מלמטה", דרך המחילות של השרתים שלהם, אבל זה כבר נושא לסיפור אחר. עכשיו אני מבין שגם הסודות הקודיים האלה הם חומר מסוכן, כמו כל חומר, כשאתה נהפך להיות תלוי בו.
מה אני מנסה לומר? שלא צריך לקרוא עיתונים? אמרו את זה קודם, לפני, זה לא משנה. שאדם צריך להיות חופשי ומשוחרר כדי לחיות פשוט ומאושר? אולי. אלא אם אושר זה סוג של סרוטונין.
לא יודע, אין מסקנה. מסקנה היא תוצאה של היקש לוגי שמניח שלנתונים צריכות להיות מסקנות. אבל פתאום בא לי לגבות את הפנקסים ההודיים האלה, לפני שייעלמו. הנה עוד משימה לרשימות שם בצד.
| |
לגעת במלים (ארה"ב 2005) בימוי: סקוט מקגי ודייוויד סיגל
בחיים צריך סדר. צלילים מסודרים יוצרים מנגינה, תמונות ברצף יוצרות סדר, אותיות מסודרות יוצרות מלים, רצף של זכרונות יוצר תחושת זמן. רעיונות מסודרים יוצרים אמונה (אם יש).
הסרט המעניין הזה מתאר מה קורה לאנשים שמחפשים את הסדר "בכוח". אלייזה מגלה במקרה שיש לה כישרון מיוחד לסדר אותיות, או יותר נכון למצוא את הסדר הנכון של האותיות הנכונות במלים. היא מנצחת בתחרויות האיות בביה"ס ובמחוז (התחרויות האלה הן משהו די מטורף, הן משודרות בערוצי טלוויזיה ארציים בארה"ב. היה על הנושא סרט תיעודי נוגע ללב). אבל הנצחונות באים לא רק בגלל שהיא משננת מילונים בעל-פה, אלא בגלל שיש לה חוש מיוחד למלים.
אבא של אלייזה, סול (ריצ'ארד גיר) אוהב לסדר את העולם שלו. בצורה הגיונית ומסודרת הוא מנתח טקסטים מיסטיים של קבליסטים יהודיים ומקווה שיום אחד יפענח את השיטה שתאפשר לו להתקרב לאלוהים. מין היגיון מערבי כזה, אתם מבינים - אם נמפה בדיוק את כל הפרטים הקטנים, נתרגם במדויק את כל הטקסטים, נמספר אותם, נכתוב הערות שוליים כמו שצריך, אפשר יהיה לשחזר את ההתגלות של בודהא, את העלייה לשמיים של אליהו, וגם להבין למה בדיוק התכוון האר"י (או אבולעפיה).
התבלבלתם? לא נורא, עוד מעט הכל יסתדר.
אחד המושגים החשובים בקבלה הוא "תיקון עולם", כשבעצם המטרה היא לעזור לאלוהים לסדר את כל הבלאגן שהוא ברא. אשתו של סול, מרים, עוסקת גם היא בתיקון עולם, אבל רק במהלך הסרט מתברר לנו באיזו צורה. בואו נאמר שהיא לוקחת את הדברים בצורה "מילולית" מדי, ועם זאת, היא היחידה שבאמת מנסה לסדר את העולם, לאסוף את שברי האור והזכרונות וליצור מהם משהו חדש (מה שכמובן הופך אותה למשוגעת האמיתית בסרט).
אז מה הקשר בין מלים לבין העולם? האם באמת הכל נברא במלים? האם למלים יש קשר לעולם, או שהן רק מוסכמות? האם יש דרך אחת להארה? או שבעצם הדרך האמיתית להארה היא להבין שאין שום דרך לשם?
הבעיה עם הסרט היא שהוא עוסק ביותר מדי שאלות ונושאים. אפשר היה לוותר על העיסוק בהארי קרישנה, סימבוליות נוצרית, וקבלה יהודית. אפשר היה לוותר על ההסברים המדוקדקים והמעייפים של סול לבתו בנושאים האקדמיים המשעממים שבהם הוא עוסק. אבל למרות שהסרט הוא סרט טוב ומומלץ, הוא גם סרט הוליוודי, ולקהל האמריקאי צריך ללעוס הכל טוב טוב ולטפטף להם בזונדה ישר לווריד. ככה זה - אין רע בלי טוב. ואין סרט עם ריצ'ארד גיר בלי טרחנות מאוסה.
| |
דפים:
| |