אורי סבח והסוכנויות

לפני כמה דקות ניסיתי לכתוב משהו ולא יצא. ככה זה כשיש "עצירות" כתיבה. במקלחת ניסיתי לחשוב איך זה שאין לי מה לכתוב על כל מה שקרה בחודש וקצת האחרון, והבנתי שהכל זה קונטקסט (תודה למורן שהאירה את עיני בנושא, בטיול לאירלנד).

לקרוא בלוג זה קצת כמו לדפדף באלבום תמונות. אין רצף של סיפור, אלא מקטעים נפרדים. מה שעושה את הבלוג זה הרווח בין הפוסטים, כלומר הקונטקסט. כמו שהרווח בין המלים עושה את המשפט.

הבלוג הזה (או יותר נכון הכותב של הבלוג) נתקל בבעיה - בחודש האחרון קרו הרבה דברים שלא "תועדו" בו. נשאלת השאלה: אם אין לך תמונה של מישהו באלבום התמונות, האם זה אומר שמעולם לא פגשת אותו (קצת כמו העץ ההוא, שנפל באמצע היער בלי שמישהו שמע את הנפילה)? האם דברים שלא כתבתי עליהם קיימים "פחות"?

לפני יומיים התפרסמה כתבה ב"גלריה", על הורים שמצלמים יותר מדי את הילדים שלהם, ועל הקשר בין התמונה שרואים בעין, לתמונה שמחזיקים ביד, ובין שתיהן לבין זיכרון וזכרונות. הכתבה עצמה לא מגלה דברים חדשים, אבל אפשר לדון בשאלות דומות גם בנושא מוסיקה - מה הקשר בין הצלילים, לקופסה שמחזיקה אותם (תקליט, דיסק), לקובץ שמכיל את המידע על הצלילים האלה; או בנוגע לבלוגים - מה הקשר בין האירוע, לזיכרון שלו, ולתיעוד-שאמור-להיות-כמה-שיותר-מיידי שלו על גלי הרשת.

מן הסתם אין קשר בין התיעוד של האירוע לאירוע עצמו (כמו שאין קשר בין חפץ לבין המלה בשפה שמייצגת אותו?). ובכל זאת, בשביל הקונטקסט ורצף העלילה כדאי לעדכן כאן לגבי האירועים האחרונים. בגלל שזה בלוג, זה יהיה מהסוף להתחלה. רק בכותרות, כי אין לי כוח להרחיב (ראה לעיל), אבל עם קווים יפים בין הפיסקאות. חוץ מזה, מורן אומרת שאני משוגע, כי השעה כבר אחרי 23:00 ואני צריך לקום לפני 06:00 מחר בבוקר.

תחשבו שזה כמו תמונות בקצה של המחברת, ואם מריצים אותן מהר מקבלים סרט מצויר.

היום היה יום הולדת למורן! מזל טוב!!

לפני שבוע וחצי (יום שני לפנות בוקר) חזרנו מטיול של קצת יותר משבועיים באירלנד, עם גיחה לפסטיבל אדינבורו. "ירח דבש", בעצם.

חזרנו במחלקת עסקים, כי במושבים במטוס מפרנקפורט לארץ (טסנו עם הלופטוואפה / לופטהאנזה) לא היו חגורות.

היה נפלא.

באדינבורו ראינו הצגה אחת רק על קונטקסט. מהצד היא אולי נראית משעממת, אבל בעצם היו שם 36 שעות רצופות, רק על דברים שלא קשורים לנושא (אנחנו היינו רק בשעתיים).

לפני ארבעה שבועות ויום התחתנו.

היה שמח. היה נפלא. תודה לכל מי שבא. מוזר להיות באמצע של אירוע שמוקדש רק לך ולמישהי שאתה הכי אוהב בעולם.

השאלות הכי נפוצות (התשובות במהופך):

אז איך זה להיות נשוי? (רבדה ותוא)

אין לכם תמונות? (אל דוע) (ושוב: כאילו שאם אין תמונות, אז לא התחתנו באמת. ואולי לא התחתנו באמת? הטקס הרי היה רפורמי)

יומיים לפני החתונה בן דוד שלי, דניאל בן-דוד, נהרג בכפר גלעדי. הוא היה בשירות מילואים, והמלחמה המטורפת הזו לקחה גם אותו.

אין לי מה לכתוב על זה. זה עצוב מדי.